וכשהיא באה להניח יד ארוכה וחיוורת
על לחי בוערת היא מתרגשת.
אני יודעת שכשידה תנוח עלי היא תרגיש
את מוחי, המפמפם מעליות שבורות.

וכשתביט,
זרם חשמל היא תראה
פתע נפסק בזגוגיות עיני.

והדמעות,
כתולעי משי ארורות
היוצאות מנבכי ליבי האילם
הכחוש.

ואני,
איני ממש שם
אך תולעי המשי יספרו לה
מה ליבי רצה לספר ראשון
ולמרות זאת,
נדם.

בואי.
אספי דרכך אלי
קחי מה שתקחי והגיעי הנה
למקום הזה.

בואי,
קחי את קוץ הבר הזה
בכדי שתהיה סיבה טובה
לחפוץ בידיו המשונות של האושר,
וקחי אותי אתך לרכך
מכה אדירה.

ובקשר לתובנות החלולות,
את לא תתבקשי לגעת בהם.


לידיו המשונות של האושר
לא נעלם התוכן וגם לא המילה בדבר
אבל הוא בכל זאת לא ישכנעך
שהרגע גם את
נגעת בו.