לא אכפת לי, אני עונה בלי שאתה שואל.
לא אכפת לי, אני חוזרת ואומרת לעצמי.

בראש שלי מתכוננים שני הצדדים למלחמה נוראית.
המודע אותו אני מכינה, מכינה לגרוע מכל.
כי בתת מודע אי אפשר לשלוט. אין לי מושג איך הוא מכין את עצמו
למלחמה הזאת, המלחמה שבה ההרוגה היחידה תהיה אני! יש לו הרבה
כח, הרבה דרכים לפגוע בי, הרבה דברים שהוא מסתיר ממני, הרבה
דברים שחשבתי שכבר לא שם!

אני שונאת אותך, על זה שאתה מדבר איתי.
אני שונאת אותך על זה שאתה כל כך בטוח שהכל בסדר, שלי כבר לא
אכפת.

לא אכפת לי, אני עונה כשאתה שואל.
לא אכפת לי, אני חוזרת ואומרת לעצמי.

המלחמה מתחילה. המודע קורא לעד הראשון שלו.

אתה נשבע להגיד את כל האמת ושום דבר חוץ מהאמת?

נשבעת, אני עונה בקול רם, הקול שלי. הקול שלי הוא העד
הראשון, אבל בראשי עוברת המחשבה אני עדיין יודעת מה האמת?!
אולי האמת זה העולם הדמיוני שלכאורה יצרתי לעצמי? אבל אז מחשבה
אחרת מנצחת, מה זה משנה?! גם ככה, אם אני אשקר, מי כבר יפגע?!
אני, אז מה?! מכה יותר, מכה פחות, זה משנה?!

כמה זמן עבר?! שואל אותי קול. אני לא רואה מאיפה הוא בא. אני
מסתובבת, מנסה להבין מי זה... לא מצליחה

אני לא יודעת בדיוק. חצי שנה, פלוס מינוס. מי סופר?! למי
אכפת?! אני עונה.

תגידי את זה שנייה עוד פעם, אנחנו רוצים להקליט אותך
ולבדוק... את כבר תביני.

אני לא מבינה. אני לא אומרת להם את זה. בפעם הראשונה שאמרתי את
זה, אמרתי את זה בכזה ביטחון, אבל עכשיו כשהיה לי זמן לחשוב על
זה, בשניות האלה שעברו...

אני אומרת. חצי שנה, פלוס מינוס. מי סופר, למי... אכפת?! אני
מקושי מצליחה לסיים את המשפט. הקול שלי רועד.
המודע, שיושב לפני, מסתכל באכזבה, כאילו שואל אותי למה אני לא
יכולה לשקר, כמו ששיקרתי כל כך הרבה זמן. חצי שנה, פלוס
מינוס. מי סופר?! למי אכפת?! לעצמי.