"אלוהים קיים?"
כשיצאתי לשבת וחזרתי הביתה מהמוצב, אחותי הקטנה - רק בת 7,
הפתיעה אותי עם השאלה הזאת. אחרי כמה חודשים בקרבי, לשמוע את
הקול של אחותך הקטנה, שואלת בתמימות כל כך מדהימה את השאלה
שאתה שואל את עצמך כבר כל כך הרבה זמן, זה שוק רציני.
"מה שאלת יעלי?" שאלתי רק כדי לוודא שהמכות המרובות שחטפתי
לאחרונה בראשי לא עשו את שלהן.
"ארז, אלוהים קיים?" היא חזרה.
איך עונים על שאלה כזאת? הייתי פשוט מופתע. כל האימונים
שבעולם, כל ניסיון הקרב לא יכלו להכין אותי למתקפת הפתע הזאת.

"מה זאת השאלה הזאת יעל? למה את שואלת?" התעניינתי. למרות
שבלבי דאגתי שאת התשובה לא אוהב, אחרי הכל - מה מביא ילדה בת 7
לשאול כזה דבר?
"כי אימא אמרה שהוא לא קיים, ושאין דבר כזה אלוהים. אז אני
אמרתי שהוא חייב להיות קיים - אחרת, מי יארח לאבא חברה בגן
עדן?"
"ומה אימא אמרה אז?" בשלב הזה כבר ידעתי מה התשובה.
"היא אמרה שגן עדן לא קיים, ושאלוהים גם לא. אז לאיפה אבא הלך,
ארז?!"
מה לעזאזל עונים לשאלות כאלה?! איך מסבירים לאחותך הקטנה, שאבא
שלה מת בפעולה צבאית, ושאח שלה עושה בדיוק את אותו שירות שהוא
עשה?! איך מסבירים לה לאן הוא הלך? איך אומרים לה שאתה לא בטוח
שגם אם היה גן עדן הוא היה הולך לשם, כי אתה כבר לא בטוח שאתה
היית מגיע לשם? איך אומרים לה, שאימא שלה על סף התמוטטות נפשית
כי היא לא יכולה להתמודד עם כלום יותר.
איך לעזאזל אומרים לה שאתה כבר לא יודע מה להגיד לעצמך כל יום?

שאתה בעצמך לא מאמין שיש אלוהים?
זה גורם לך להתחיל לתהות מה פה לא בסדר, שאחותך שואלת כזה
דבר.
אחרי כמה דקות של חשיבה אמרתי לה, שאלוהים קיים, ושאבא כן בגן
עדן, ושהוא שומר עליה מלמעלה ושתמיד ישמור, ושהוא אוהב אותה
מאוד. אמרתי לה שאימא פשוט התבלבלה, אבל שלא תגיד לה בינתיים.
ידעתי שאני נותן לה תמונת מצב לא אמיתית, אבל בשביל ילדה בכיתה
א'- אין אפשרות אחרת. איך אפשר להסתכל לעיניים שראו כל כך
הרבה, ועדיין לא איבדו את התמימות שלהן, ולתת לה 1000 סיבות
למה אלוהים לא קיים.
זה בלתי אפשרי להאמין שיש דבר כזה, כשאבא שלך עוצר מחבל
מזדיין-ומת על המקום, אתה לא יכול. כשהאנשים שאתה מתאמן איתם
כבר חודשים, יוצאים בבוקר חוטפים כדור מאיזה ערבי ומתים, זה
קצת קשה להאמין. כשאתה צופה במותם של אלו ששתית איתם קפה
בבוקר, והדבר האחרון שהם אמרו לך היה - "נתראה בארוחת צהריים".
כשאתה היחיד שחוזר הביתה מבין חמישה שעזבו ת'מוצב בבוקר,אתה
כבר מתחיל להבין שאין הרבה במה להאמין פה.
כשאתה חוזר הביתה ומגלה שהחברה שלך בגדה בך, אותה אחת שהיית
מאוהב בה 5 שנים לפני שבכלל העזת להציע לה לצאת.
כשאתה רואה את אימא שלך מתמוטטת, מתפרקת לאלפי חתיכות ונופלת
לתוך בור בלי תחתית, ואתה לא יכול להושיט לה יד. כשאתה רואה את
כל האנשים שאתה אוהב, את כל החברים שהשארת מאחור בבית, סובלים
כל כך הרבה. כשאתה מרגיש כל כך חסר אונים, ואתה כל כך רוצה
לעזור אבל אין לך איך, כי אתה בשוק בעצמך. כשאתה יודע שאתה
רוצה רק לרוץ החוצה ולצעוק שמישהו יעזור לך, אבל אתה יודע שזה
רק יהפוך אותך לאגואיסט מטומטם, כי לכל החברים הטובים שלך יש
צרות יותר גרועות משלך בחיים.
כשאתה רואה את הדמעות בעיניים של יעל הקטנה, כשהיא מחפשת בך את
המשענת האחרונה שלה, בגלל שאימא שלך כבר לא מצליחה לתפקד ולטפל
בה. כשאתה יודע שהיא לגמרי לבד רוב שעות השבוע, והיא רק מחכה
לדקה שבה אתה תחזור הביתה כדי שהיא תוכל לשאול אותך אם אלוהים
קיים, אפילו שבעוד כמה שנים היא תדע ששיקרת לה, גם אם רק ניסית
לתת לה טיפה של תקווה בעולם שהוא גם ככה אופטימי מדי.

ואלוהים? איפה אלוהים היה בכל הסיפור הזה?  איפה הוא פאקינג
היה?! איפה הוא היה כשאחותי הקטנה כמעט איבדה את הדבר האחרון
שנשאר לה, שזה להאמין שאבא שלה הוא מלאך איפשהו, כי היא ראתה
אותו מת בחדשות! איפה הוא היה כשאני רק רציתי להיכנס לחדר שלי,
אחרי חודשים בקרבי - ורק ליפול למיטה שלי, ולמחוק את כל השמות
מהראש שלי, מהמצבות שעומדות להופיע בבית קברות הצבאי. לנסות
להעלים את הכאב מול האמהות של החברים בגלל שאתה לא מכיר שום
דרך אחרת לנחם אותן מאשר לשמור על קור רוח. איפה הוא היה
כשבמקום זה הייתי צריך להתחיל לענות לילדה קטנה על שאלות
קיומיות?

אז אני רוצה לצאת בהכרזה, ושימותו כל האופטימיסטים של העולם!

                            אלוהים- לא קיים!