הסתכלנו זה בעיני זו. הוא נראה מבולבל, ואז הוא אמר: "את חיה
בסרט".
הייתי חייבת לענות לו, אז עניתי: "לא כולנו חיים בסרט? יש כאלה
שחיים בסרט אימה, יש כאלה שחיים בסרט אקשן ויש כאלה שחיים בסרט
רומנטי...
"אפילו אלו שאומרים שהם לא מאמינים בכל הבולשיט הזה, גם הם,
איפשהו, רוצים חיים שהכל כל-כך פשוט בהם, שהכל כל-כך צפוי. גם
אני קצת כזאת. אני לא כל-כך אוהבת את כל הסרטים הקיטשיים האלה,
אבל איפשהו בפנים הייתי רוצה שהחיים שלי יהיו כאלה, עם הניצוץ
הרומנטי הזה, עם הניצוץ הקסום הזה! אבל הם לא...
"אני תמיד מחפשת אחרי אותו ניצוץ קסום ורומנטי, אבל אף פעם לא
מוצאת.
"אף פעם לא היה בי משהו מיוחד. תמיד יש את החכם, את המצחיק, את
הטיפש... אבל אני? אני סתם עוד אחת רגילה, בלי שום ייחוד,
אפילו לא במראה (הרבה פעמים ניגשו אלי ואמרו לי שאני נורא דומה
למישהי שהם מכירים), ובסרטים האלה, גם להכי פשוטים ולהכי 'לא
מיוחדים' מוצאים איזשהו ייחוד, איזשהו משהו שיש רק להם. לרוב
זה מתגלה רק לקראת הסוף, ואז כולם מגובשים, שמחים ומאושרים עד
עצם היום הזה.
"אבל מה לעשות?! בחיים האמיתיים זה לא בדיוק הולך ככה, התסריט
של אלוהים הוא קצת אחר. אם יש תפקיד לנערה רגילה וחסרת חשיבות,
אז כנראה שאני צריכה להבחן אליו. אבל עם המזל שלי - אני בטח לא
אתקבל. אפילו אם יכתבו תפקיד שהוא בדיוק אני, או ימציאו עבודה
בדיוק לכישורים שלי - תהיה בטוח שאני לא אתקבל, וגם אם אני
אתקבל, אחרי שבועיים אני אצליח לפשל ויעיפו אותי.
"זה התסריט של החיים שלי. כשלונות. ועד שהיה לי משהו שחשבתי
שבאמת יצליח לי, אחרי חצי שנה הוא התפוצץ לי בפרצוף!
"כן, גם דברים טובים נגמרים מתישהו. אפילו סרטים. וכנראה שהסרט
הזה כבר נגמר."
הוא שתק. הוא לא ידע מה לענות. הסתכלתי לתוך עיניו ונשקתי לו
קלות על השפתיים. הוא היה קצת המום ועיניו נצצו מדמעות, אבל
הוא לא בכה, הוא ניסה להסתיר את זה (הוא צריך להיות ה"אמיץ"
וה"חזק" בסרט שלו).
לחשתי לו שהכל יהיה בסדר, הסתובבתי והתרחקתי לעבר השקיעה.