שרון הוא מן ילד כזה, שכולם אומרים עליו: "ילד טוב".
אמא אומרת עליו ילד טוב, כי בכל ערב הוא מסדר לעצמו את הילקוט,
ובבוקר הוא עושה הכל בעצמו - מסדר את המיטה, מתלבש, מסתרק,
אורז לעצמו את הכריכים לבית הספר, ושותה כוס גדולה של שוקו
לפני שהוא יוצא.
המורה אומרת על שרון שהוא ילד טוב, מכיוון ששרון תמיד תמיד
מכין שיעורים, הוא משתתף בכיתה, מצביע, ועונה על שאלות המורה.
המנהל אומר על שרון שהוא ילד טוב, פשוט בגלל שהוא רואה את
התעודה שלו בסוף השנה, והתעודה מראה שכל הציונים - מאה.
אחות בית הספר אומרת עליו "ילד טוב", מכיוון שבעוד היא פוגשת
את כל שאר הילדים במשרדה מדי פעם, אחד חולה, אחד נפצע, שניים
רבו, שלישי חטף, רביעי עושה את עצמו כאילו הוא חולה... ואת
שרון היא רואה רק במסדרון, כשהוא משחק ושמח, ואף פעם לא רב עם
אף אחד.
גם הילדים אומרים על שרון שהוא ילד טוב, אבל הם לא אומרים
בדיוק כך, הם קוראים לו: "אחלה גבר". וזה מכיוון שהוא משחק טוב
מאוד בכדורגל ובאחת-עשרה, והוא אף פעם לא מרמה במשחקים.
ומה שרון אומר על עצמו?
בכל פעם שירון הולך לבית הספר, הוא מרגיש כאילו הוא הולך
למלחמה: יש המון ילדים שהוא לא מכיר, והם מסתכלים עליו מרחוק
וצוחקים עליו. לפעמים, ילד אחד, שקוראים לו זיו, מעצבן אותו כל
כך, כי הוא קורא לו בקול רם: "ירון בלע עפרון!" כשזיו מעצבן
אותו, ירון לא יכול להתאפק והוא מתנפל על זיו במכות ובעיטות,
עד שבאה איזה מורה בריצה ומפרידה ביניהם. פעם אחת, ירון וזיו
רבו כל כך חזק, שלשניהם היו לחיים אדומות, וסימנים אדומים בכל
הגוף. לזיו ירד אפילו קצת דם מהשפה התחתונה, ולירון נקרעה
חולצה. המורה שהפרידה ביניהם רתחה מכעס. היא דרשה לדעת: "מי
התחיל במריבה?!" וזיו מיהר לבכות ולהגיד שהוא לא אשם, ושירון
הרביץ ראשון. ירון ידע שהוא באמת הרביץ ראשון, אבל זה היה רק
בגלל שזיו קילל אותו וצחק עליו. "אתה הרבצת ראשון?" שאלה
המורה. ירון ענה: "כן, אבל..." המורה לא נתנה לו לסיים. "בלי
אבל! אתה יודע טוב מאוד שאסור להרביץ, ושום דבר לא מצדיק
אלימות בבית הספר! עכשיו לך למשרד המנהל וחכה שם!" ירון הלך,
עצבני, למשרד של המנהל, וזיו יצא בלי עונש בכלל, וכאילו שזה לא
מספיק, הוא עשה פרצופים מגעילים לירון, אבל ירון לא יכל לעשות
כלום. גם ככה הוא כבר הסתבך.
אם כבר ירון מצליח להגיע לכיתה מבלי להסתבך במריבה, השיעור לא
תמיד עובר בשקט. ירון לא תמיד מכין שיעורים, כי השיעורים כל כך
משעממים, ולפעמים קשים מדי, אבל את המורה המעצבנת זה לא
מעניין. "שוב לא הכנת שיעורים, ירון? המצב שלך לא טוב בכלל. תן
לי את היומן שלך, אני כותבת לך הערה חמורה, ואני רוצה שאמא שלך
תחתום עליה!"
השיעור בכיתה הוא בדרך כלל שיעמום עולמי, וירון הוא לא היחיד
שמשתעמם. גם זיו, שיושב בשורה האחרונה, משתעמם, ואז הוא מכין
לעצמו כדורים קטנים מנייר ומרוק, ונושף אותם ככה שיפגעו לירון
ישר בעורף. פעם אחת ירון הסתובב בכעס, ומיד פגע בו כדור נוסף
ישר בפרצוף. כל מי שישב לידו, צחק, וירון כל כך כעס, שהוא
התרומם מהכסא, חטף מהשולחן את הקלמר שלו, וזרק בכל הכוח לעברו
של זיו. לרוע המזל, זיו התכופף, והקלמר עף ישר מבעד לחלון
הפתוח, ונחת בחצר, כשכל הטושים מפוזרים וחלק גם נשברו. המורה
לא יכלה לפספס מחזה שכזה, ונתנה כזאת צרחה: "ירון שגיב!!!"
התקרה רעדה מהצרחה הזאת, וירון המושפל נשלח שוב לחדר המנהל,
ואצלו הוא קיבל עונש קשה ביותר: להיות תורן מסדרון במשך שבוע
שלם, וזה אומר לנקות את השירותים והברזיות בזמן שכל הילדים
יוצאים להפסקה ומשחקים כדורגל.
בלילה, אחרי שאמא כיסתה את ירון, הוא בכה לתוך הכרית. הוא בכה
בשקט, כדי שאמא לא תשמע. אמא הייתה מאוד מאוכזבת כשהיא ראתה
בתיק של ירון מכתב מהמנהל. במכתב היה כתוב שההתנהגות של ירון
היא מתחת לכל ביקורת, ואם הוא לא ישפר את יחסו ואת ציוניו, הוא
יסולק מבית הספר. ירון בכה כי הוא היה בטוח שאמא שלו חושבת
עליו שהוא ילד טיפש ולא-יוצלח. וירון כל כך רצה שאמא תהיה גאה
בו.
באותו לילה, זרח בשמים כוכב מיוחד, כוכב המשאלות. זהו כוכב
שזורח פעם באלף שנים, והאור שלו הוא אור קסום. רוב האנשים לא
יודעים שקיים כוכב כזה, ואם הוא זורח בשמים, חושבים שהוא סתם
עוד כוכב מבין מיליוני הכוכבים ששם. באותו לילה, חדרה קרן אור
שהגיעה מכוכב המשאלות, דרך החלון, ופגעה בדמעות של ירון, שזלגו
על הכרית. אחת הדמעות, שספגה הכי הרבה את קרן האור, החלה לגדול
לאט לאט. ירון ראה את הדמעה הולכת וגדלה, ומרוב פליאה, לא יכל
לזוז, וגם לבכות הפסיק. כשהגיעה הדמעה לגודל של ביצה, התפוצצה
פתאום, והכרית כולה נרטבה. ירון ראה, שבמקום שבו הייתה הדמעה,
עמד גמד קטן, בעל מעיל פרווה, נעלי בית, וכובע מחודד. הגמד
הביט על ירון וקרא: "הוא בוכה! הוא בוכה", ותוך כדי כך, צחק
בקול רם. ירון התרגז: "מי אתה? למה באת, בשביל לצחוק עלי? אני
בוכה, והוא צוחק!" הגמד מיהר להסביר: "אדוני, תבין. אני לא
צוחק עליך, אני פשוט שמח. פשוט בזכות הדמעות שלך, אני חי
עכשיו". "מאיפה באת?" שאל ירון. "באתי מכוכב המשאלות. גלשתי על
קרן אור, וזה נורא מסוכן, כי אם אני לא נוחת ישר בתוך דמעה של
ילד או ילדה, אני מתייבש ומת. בזכות הדמעה שלך, אני חי, וחופשי
לטייל בכדור הארץ, הכוכב הכי מקסים ביקום! ולך, אני מעניק
משאלה אחת, בתור פרס. מה תבקש?" ירון המבולבל, רצה הרבה דברים,
היו לו המון משאלות לבקש, למשל שלא יצטרך ללכת לבית הספר, או
שיוכל לאכול כל יום פיצה וגלידה, או שזיו המגעיל יהפוך לצפרדע
ויטבע בביצה... "אני רואה שאתה לא מסוגל להחליט", אמר הגמד.
"אז מה שאעשה, זה לתת לך צמיד קסמים. תוכל לענוד אותו על ידך,
והצמיד יוסיף עוצמה וכוח לכל מה שתרצה לעשות, וכך תצליח בכל מה
שתעשה". ירון שמח מאוד, קיבל את הצמיד, ואחר כך הודה לגמד מקרב
לב. "דבר אחרון", אמר הגמד, "לפני שאני הולך: תחשוב טוב טוב על
הדברים שאתה רוצה לעשות, כי הצמיד לא יחשוב במקומך". ירון לא
היה בטוח שהוא מבין את מה שאמר לו הגמד, אבל הוא הסכים לכל,
ושיחרר את הגמד לדרכו. "בתור התחלה", חשב, "אני רוצה לישון טוב
טוב הלילה". ירון כיסה את עצמו, ועם היד שענדה את הצמיד הוא
ליטף לעצמו את הראש (כמו שאמא לימדה אותו). זה עבד! תוך שניות
הוא נרדם, ושקע בשינה עמוקה ומתוקה.
בבוקר למחרת, קם ירון מלא מרץ. הוא גילה, שבזכות הצמיד, הוא
מסוגל לסדר לעצמו את המיטה תוך שניות, וגם לסדר לעצמו את התיק
לבית הספר, להתלבש, להסתרק, לקשור את השרוכים, ולעשות את כל
ההכנות המסובכות שלוקחות לו המון זמן. כשאמא שלו נכנסה לחדר
לקרוא לו שיקום, היא נדהמה לגלות שהחדר מסודר ומצוחצח, וירון
לבוש בגדים יפים, והוא נקי ומסודר. גם במטבח ירון לא הפסיק
להפתיע את אמא. הוא אכל את כל קערת הדגנים, וארז בעצמו את
הכריכים לארוחת העשר. "אמא, אני רוצה ללכת היום ברגל לבית
הספר". אמר ירון. "השתגעת? זה נורא רחוק. בוא אני אקח אותך".
אבל ירון התעקש. "לא, אמא, יש לי עוד המון זמן, בא לי היום
ללכת". אמא הסתכלה בשעון וראתה שבאמת עוד מוקדם, והסכימה לשלוח
את ירון ברגל. אבל ירון לא הלך. הוא רץ. הוא רץ במהירות של
צבי, והתיק שלו בכלל לא היה לו כבד. הוא דילג בקלות מעל גדרות
ומעל מכוניות, ובמקום לחצות את הכביש - הוא פשוט קפץ מעליו.
תוך שלוש דקות, הוא כבר היה בבית הספר, וחשב לעצמו: "הצמיד הזה
הוא המתנה היפה ביותר שקיבלתי. עכשיו אוכל לעשות הכל!"
במגרש בית הספר, הוא ראה חבורה של ילדים משחקים בכדורגל. "הנה
הזדמנות!" חשב. "עם הצמיד הזה, כל בעיטה שלי - גול!" הוא צעד
למגרש, ונעמד באמצעו. "עכשיו גם אני משחק!" הכריז. "אני נגד
כולכם". הילדים, שכבר היו באמצע משחק, התעצבנו: "עוף מפה,
צוציק, אתה מפריע! בחלומות שלך תשחק!" ירון התרגז. אף אחד לא
יעיז לדבר אליו ככה עוד. הוא זינק לעבר אחד הילדים, וחטף ממנו
את הכדור. ואז, הוא מחץ את הכדור בשתי ידיו, עד שיצא ממנו כל
האויר. ולסיום, הוא בעט בכדור כל כך חזק, שהוא עף לגובה של עשר
קומות, ונחת על גג בית הספר. "אם תתקרבו אלי, אני אעשה אותו
דבר לראש שלכם!" והילדים ההמומים פחדו, ולא העיזו להתקרב אליו.
ירון הלך, שיכור מהניצחון, וחשב לעצמו שהיום הוא יכול לסגור
כמה חשבונות, ואף אחד לא יתעסק איתו, אפילו לא המנהל. בעוד הוא
חושב כך, עבר ליד משרדו של המנהל. הוא הביט על הדלת הסגורה,
ואז עלה לו רעיון. הוא אחד בידית של הדלת, והצליח לסובב אותה,
ולתקוע אותה בתוך הקיר, כך שלא ניתן היה לפתוח את הדלת, והמנהל
נותר כלוא בתוך משרדו. במשך שעה ארוכה ניסו אנשי הצוות, ובראשם
צביקה, אב הבית, לפרוץ את הדלת, אך ללא הצלחה. בינתיים, ישב
ירון בשיעור תורה, המשעמם מכולם, ותיכנן תעלולים נגד המורה.
בעוד הוא חושב, פגע בעורפו אחד מכדורי הנייר הקטנים והמעצבנים.
הוא הסתובב בכעס, וראה את זיו, עושה לו פרצופים. על זה ירון לא
ישתוק: הוא קם ממקומו, וצעד לכיוון השולחן של זיו. המורה צווחה
על ירון שיחזור מיד למקומו, אבל הוא לא הקשיב לה. הוא עמד קרוב
לזיו, ואז הוא תפס אותו, הרים אותו באויר, וסובב אותו שלוש
פעמים. המורה צרחה: "תוריד אותו מיד!" אך ירון, במקום להורידו,
הוא זרק אותו בחוזקה דרך החלון. הפעם החלון היה סגור, אבל זיו
המסכן עבר דרכו ושבר אותו לרסיסים. זיו צנח בחצר, שבר את שתי
רגליו, ובכל גופו היו חתכים זבי דם משברי הזכוכית. המורה
ההמומה מילמלה: "אני לא מאמינה... אתה ילד או מפלצת?" רק שמע
ירון את המלה מפלצת, הוא הרים את השולחן של אחד הילדים, וזרק
אותו על המורה, בעודו צועק: "את מפלצת בעצמך, פרה שמנה
ומטומטמת!" המורה נפגעה מהשולחן ונפלה על הרצפה. מיד קמו כמה
ילדים לעזור לה. כולם הסתכלו על ירון בפחד. אבל יותר מזה, הם
הסתכלו עליו בשנאה. הם פחדו ממנו ושנאו אותו. "בואו נלך,
ילדים..." אמרה המורה בלחש. הכיתה התרוקנה במהירות, כל הילדים
יצאו, וגם המורה. רק ירון נשאר שם, כועס אפילו יותר ממקודם,
צועק עליהם: "תלכו, פחדנים! מי צריך אתכם בכלל? אני יכול לעשות
כל מה שאני רוצה! אני אראה לכם!!" ואז הוא ריסק את כל השולחנות
והכסאות. הוא שבר את כל החלונות, פירק את הלוח מהמקום, וקרע את
הארון לגזרים.
ירון עצר לרגע, לחשוב. הוא הסתכל על הכיתה הריקה וההרוסה, ולא
האמין שהוא עצמו עשה את זה. הוא שמע קול של סירנות, ואז הציץ
מהחלון וראה איך לוקחים את זיו לתוך אמבולנס, והוא צורח
מכאבים. היו שם גם כמה ניידות משטרה, והוא ראה שוטרים נכנסים
לתוך הבניין. כעבור דקה נכנסו השוטרים לתוך הכיתה, וצעדו לעברו
של ירון. ירון לא פחד, כי הוא ידע שהוא יכול לעשות מה שהוא
רוצה עם הצמיד. אפילו לחסל במכות את כל השוטרים האלה. אבל הוא
לא היה בטוח שזה מה שהוא רוצה לעשות. בעצם, הוא כבר לא ידע מה
הוא רוצה לעשות, אז הוא לא עשה כלום. רק עמד בפינה ובכה. אחד
השוטרים הרים אותו על הידיים, ונשא אותו למטה, שם הכניס אותו
למכונית המשטרה. מהחלון של הניידת, הוא ראה את כל בית הספר
עומד ומסתכל עליו. הילדים, המורים, ואפילו המנהל, שהצליח לצאת
מהמשרד. כולם עמדו בחצר, והסתכלו על ירון, כשהוא נלקח בידי
השוטרים. ירון רצה לדבר, אבל הוא לא יכל להגיד כלום. הוא רצה
להגיד שהוא מצטער, אבל הוא ידע שזה מאוחר מדי.
שרון אומר, שלפעמים הוא היה רוצה להיות כמו ירון.
כי לא תמיד בא לו להכין שיעורים, אבל הוא חייב, כי כולם כל כך
מצפים ממנו. ואילו ירון, הוא לא מכין שיעורים אם לא מתחשק לו,
וכבר כולם רגילים לזה ואף אחד לא אומר לו כלום.
וחוץ מזה, לפעמים מציקים לו, לשרון, ילדים גדולים או קטנים.
הדבר היחיד שהוא יודע לעשות, זה להתעלם ולהמשיך ללכת, אבל
בפנים הוא נורא נעלב. לפעמים הוא היה רוצה אומץ, כמו ירון,
להכניס מכות לילדים שמציקים לו, כדי שלא יציקו לו עוד.
ולפעמים, כל כך בא לו לרדת למטה ולשחק, אבל הוא יודע שאם הוא
לא ישב בבית וילמד, הוא עלול לקבל פחות ממאה במבחן. והרי אמא
שמחה כל כך על ציון מאה, שהוא פשוט לא יכול להביא הביתה ציון
נמוך מזה. לירון אין בעיה כזאת. בכל פעם ששרון מביט מהחלון,
הוא רואה את ירון למטה, משחק עם ילדי השכונה.
ואז, הייתה הפעם ההיא. שירון השתגע, וזרק את זיו מהחלון. וכולם
שאלו: "מה קרה לו, לירון?" וכל הלימודים נפסקו, וישבנו באולם
הגדול לשיחה עם המנהל, ואז כבר כולם ידעו מי זה ירון. שרון ישב
שם בשורה השמינית, בצד, והרגיש, שעכשיו - יותר מהכל, רוצה הוא
להיות כמו ירון. |