"החושך מעורר את החושים".
עמדתי שעה ארוכה, אל מול הכרזה שהייתה מודבקת בעקמומיות על צדה
הפנימי של תחנת האוטובוס, קורא שוב ושוב את אותן ארבע מילים.
לא שמתי לבי לדמות הכהה שנמתחה מאחורי (באחת עשרה בלילה קשה
לשים לב לדברים), נועצת מבטה באותה מודעה שהפנטה אותי, וקרני
האור, שנורו מעיניה אל הכרזה, וחזרו אל עיניה, שוב ושוב, עשו
זאת מעל לכתפי, בחמקנות, בלגלוג, בקלות יתרה, מבלי להתגלות. לא
ידעתי באותה שעה איזו השפעה תהיה למודעה זו על חיי, וגם לא
יכולתי לדעת. אריסטו הקטן החל לנוע באי-נוחות בתוך המעיל שלי,
שיחררתי את הרוכסן, והשלכתי את גוש הפרווה למדרכה, וזה רטן
לעומתי ביללה אופיינית. נזכרתי שלפעמים, בלילה, הראייה דווקא
מתחדדת, כי האישונים מתרחבים, או משהו כזה. וגם השמיעה, כן.
בשקט של הלילה, אני שומע את הצרצרים (לפחות בעונת הייחום), וגם
צעדים מהדירה למעלה. אני חושב שהחוש העיקרי שהחושך מעורר, זה
חוש הכיוון. נניח שאתה בשדה פתוח, אז ביום תלך לאיפה שנראה יפה
יותר. אבל בחושך - תלך למקום בו אתה מרגיש בטוח יותר, ומה זה
משנה לאן תגיע? העיקר שאף אחד לא ישדוד אותך או משהו. אבל מה
כבר יש לקחת? אה, כן.
תחושת אי נוחות פשטה בי כשנזכרתי בדבר הערך שנשאתי עמי כל הדרך
מהתחנה המרכזית, ומיד מיששתי את כיס מעילי, לוודא. ופתאום נורא
רציתי. הייתי חייב. בתזזיתיות לא אופיינית פירקתי את הצרור
שבתוך הכיס, ושלפתי רק כדור אחד, את השחור. עברו בקושי עשר
שניות מהרגע שהנחתי אותו מתחת ללשון, ואז נהייתי מודע לדמות
שהלכה ונצמדה אלי מאחורה. באיטיות נחושה הלכה יד אחת וחבקה את
שתי ידי למותני, ומקביל נכרכה היד השניה סביב צווארי. אריסטו
יילל, כי נהיה לו קר, אבל לא הייתי במצב לעזור לו. היללות שלו
הלכו ונהיו יותר ויותר מחרידות, ובשלב מסוים הייתי מוכן
להישבע, שהוא אומר: "החושך, מיאו, מעורר את החושים מיאו".
ואז נהיה חושך.