פעם היה מלך. ולמלך הייתה ממלכה גדולה, ארמון גדול, כסף וזהב
לרוב, ונתיניו אהבו את מלכם וכיבדוהו. המלך היה מסביר פנים
לאורחיו, נהג להביט באנשים בשתי עיניים גדולות ומחבקות,
כשחיוכו הרחב מסלק את הרוחות הרעות הפוקדות את האנשים מדי פעם.
מעל עיניו, זוג גבות עבות, העבות ביותר בכל הממלכה, ויש
אומרים, כי בתוך גבותיו ישנה ממלכה זעירה של ציפורים המגלות
למלך סודות מן העבר ומן העתיד. למלך גם אף עצום בגודלו,
שבעזרתו מסוגל המלך להריח שקרים והונאות, ממרחק רב. בזכות אפו,
לא מעיזים הנוכלים להדפק על שער הארמון בניסיונות למכור למלך
הבלים שונים. ולמלך היו שלוש אהבות גדולות: יין טוב, נשים
יפות, וסיפורי מעשיות.
יום אחד, הגיעה עלמה יפהפיה לשער הארמון, וביקשה לראות את
המלך. "הבאתי להוד מלכותו מבחר יינות משובחים מארץ רחוקה,
בטוחני שישמח לקראתם".
לא הספיקו השומרים להגיב, והמלך בעצמו הופיע בשער, אפו נמשך
אחר ריחו של היין. הוא הזמין את העלמה להיכנס, כשהוא מתפעל
מיופייה המדהים. "הוד מלכותו ישמח בוודאי לטעום מן היינות
שהבאתי... ואם ישמחו לבבו, אוכל לשוב לארצי ולהביא עוד".
המלך טעם וטעם מן היינות, וכל בקבוק שפתח מלא את אפו בריח יותר
חריף ויותר מענג. כל יין שטעם היה משובח מקודמו, ועד מהרה,
נגמר כל היין. "מהרי והביאי עוד מן היין המופלא הזה, ואמלא
כיסך בזהב ויהלומים", אמר המלך. "אינני חפצה בזהב". היא פתחה
את תיבתה השחורה והוציאה בקבוק נוסף. היה זה יין טוב מקודמיו,
והיין הטוב ביותר ששתה המלך מעודו. "מקופסה זו, תוכל להמשיך
ולהוציא בקבוקים עד קץ כל הימים, וכל בקבוק יכיל יין משובח
יותר מקודמו. אתן לך את הקופסה, אם רצונך בכך". המלך לא ידע את
נפשו מרוב אושר. "ומה אתן לך בתמורה? יהלומים? נחלה? ספינה?"
העלמה צחקה ואמרה: "תן לי את פניך". המלך המבודח היה סבור
שהעלמה משתעשעת, ואמר כבדרך צחוק: "הנה לך פני. קחי אותם - הם
שלך". בו ברגע שהמלך הוציא דברים אלה מפיו, נמחקו פניו ונעלמו
כלא היו. ראשו נראה כעת ככדור חימר חלק ובלתי מעוצב. על ראשו
נותר שערו ונותרו לו אוזניו, כי אוזנים הן לא חלק מהפנים. "רוב
תודות, הוד מלכותו", אמרה העלמה, ונעלמה.
במשך ימים ושבועות ארוכים, רעש הארמון וגעש. מיטב היועצים
והרופאים המלכותיים ניסו להשיב למלך את פניו, אך ללא הואיל. אף
רופא לא יודע איך לטפל באדם שאינו יכול לפתוח את הפה ולהגיד
"אה", כשאין לו בכלל פה. בימים הראשונים, אורח החיים בממלכה
המשיך להתנהל בשלווה וברוגע, אך עם חלוף הזמן, הנתינים החלו
לתמוה על כך שאין הם רואים את מלכם. לאחר זמן מה נאסרה הכניסה
לארמון, ונציגי החוק החלו בודקים בקפדנות יתרה את ההולכים
והשבים. סוחרים שונים נעצרו לביקורות קפדניות, ומרכולתם נחקרה
תחת זכוכית מגדלת. היעלמות פניו של המלך הייתה לסוד גדול
ונורא, וכדרכם של סודות גדולים, הוא מצא את דרכו אל אזניה של
כל עקרת בית ולאוזנו של כל בעל דוכן. "המלך ללא פנים", כך כונה
בפי כל, ולא עבר זמן רב והשמועה עשתה לה כנפים גם למדינות
השכנות.
יועצי המלך הקרובים חששו מאוד, שכאשר תגיע שמועה זו לאוזניהם
של מדינות שכנות, הללו יתקיפו את הממלכה, כי איך יוכל המלך
להגן על הממלכה, כאשר אין לו עיניים לראות ופה לצוות? לכן
ציווה ראש היועצים, על שר הצבא, שיתגבר את כוחות המשמר מסביב
לממלכה, ויציב כפלים שומרים ותותחים ותעלות וצריחים. "תקציב
הביטחון דל ביותר", אמר השר. "דרכו של המלך מעולם הייתה לשמור
על צבא קטן ככל האפשר, ולהשקיע את הכספים בבידור ובתרבות".
"זהו מקרה חירום". אמר ראש היועצים, והורה לשר האוצר להזרים את
כל הממון הדרוש לטובת ההיערכות הבטחונית.
אולם, בניגוד לחששותיהם של היועצים, השמועה אכן הגיעה למדינות
השכנות, והללו לא שלחו אף לא חייל אחד כנגד הממלכה. להפך: נהר
של רופאים מומחים, יועצים, מטפלים אלטרנטיביים, ציירים,
אומנים, סופרים ובדרנים... כולם הציעו את עצמם ואומנותם, על
מנת לעזור למלך במצוקתו.

ראש היועצים ראה כי בזכות ההיערכות הצבאית המוקדמת, אין מעיזים
לתקוף את הממלכה, והשתכנע כי המערך הצבאי חייב להישאר כמות
שהוא, ויעלה כמה שיעלה. באשר לגל העליה הקרב, הורה ראש
היועצים: "הכניסו רק רופאים ומטפלים. לא נוכל לשלם לכולם, אז
הרחיקו את הבדרנים ואת האומנים". וכך היה. תקציב הבידור
והתרבות הועבר במלואו לשר הבריאות, על מנת שיוכל לשלם לכל
הרופאים המנסים את כוחם בהחזרת פניו של המלך.
לאחר שנה, הממלכה הייתה לממלכה המבוצרת ביותר עלי אדמות. היא
הייתה מוקפת חומה גבוהה, עם עשרות צריחים, תעלות, גשרים,
ותותחים. מרבית האזרחים היו שייכים כעת על פי חוק, לצבא. עול
המיסים גבר על מנת לממן את הוצאות הצבא הכבדות, ופסקו כליל כל
פעילויות התרבות והבידור. יתר על כן, נסגרו שערי הכניסה
לממלכה, מחשש לחדירתם של נוכלים נוספים. פסקו קשרי המסחר עם
המדינות השכנות, לאחר שהון התועפות שהוצא על רופאים שונים, לא
הביא לתוצאות. מצבו הבריאותי של המלך הדרדר. הוא לא יצא מחדרו,
כי ראש היועצים שכנע אותו שנוכחותו מפחידה את האנשים, וכיוון
שאיננו יכול לראות או לדבר, אין הוא יכול להואיל בניהול
הממלכה. הרופאים הצליחו לספק את צרכיו על ידי כך שהזריקו
לורידיו מהיין המשובח שלעולם לא נגמר.
יום אחד, הופיע נער בשער הממלכה. הוא עמד אל מול הברזל הנעול,
כשמשני צידיו, כיוונו אליו שומרים את חיציהם מבעד לחרכים
בחומה. שומר הסית את התריס שגילה את זוג עיניו החשדניות.
"הבאתי מתנה למלך". "המלך איננו מעוניין במתנות". "אם כן,
אמכור לו אותה". "אין כניסה לסוחרים". "אינני סוחר. באתי לתת
למלך משהו שהוא איבד מזמן". "הסתלק מכאן, נוכל!" "הנני מחזיק
בפניו של המלך, וביכולתי להחזיר לו אותם".
השער נפתח. שומרים התנפלו על הנער, כבלו אותו, והשליכוהו לחדר
מעצר, המיועד לאנשים המסוכנים לממלכה מבחינה בטחונית. לאחר כמה
שעות, נכנס קצין לתא המעצר. איש גס ושיכור, בעל שפם עבה.
"ובכן, האתה הוא זה היכול להחזיר למלך את פניו? הייתי רוצה
לראות הוכחה לזה!" הוציא הנער מאמתחתו ספר גדול, ועל כריכתו,
הופיעו פניו של המלך. "אה!" גיחך הקצין. "זהו בסך הכל ציור! יש
כאלה לאלפים בממלכה". ואז חשב לעצמו הקצין: "טוב... בעצם, פעם
היו. היום רק רואים את פניו של ראש היועצים בכל מקום... בוודאי
שווה הרבה כסף הספר הזה עם הציור הנדיר..." ואז אמר בתקיפות:
"תן לי את הספר". הנער השיב: "תן לי את פניך". הקצין, שהיה
סבור כי זוהי קריאת תיגר, סינן: "קח אותם, אם תוכל". באותו
הרגע, נמחקו פניו של הקצין, והופיעו מחדש על כריכתו האחורית של
הספר. חייל, שהיה עד לכל המעשה, נבהל מאוד, אך לאחר כמה שניות,
החליט לעשות מעשה נועז. הוא ניגש אל הנער ואמר: "תן לי את פניו
של הקצין, ואקח אותך אל המלך". הנער הלביש את פני הקצין על פני
החייל, ושניהם השליכו את הקצין ללא הפנים אל תוך תא המעצר.
בדמות הקצין, יכול החייל להגיע עד לארמון, אך בשער הארמון נאלץ
הנער להסתדר לבדו. "השב לי את פני הקודמים", אמר החייל, ואכן
קיבל אותם בחזרה. "מתחת לפניך, נמצאים פניו של הקצין. אם תרצה
להעמיד פני קצין מדי פעם, בקש מעצמך את פניו של הקצין, ולאחר
מכן בקש את פניך שלך. אם הקצין ירצה את פניו בחזרה, כל מה
שעליו לעשות, זה לבקש זאת ממך". הודה החייל לנער, והלך לו.
ניגש הנער אל השומרים בשער הארמון, וקרא בקול גדול: "הבאתי
למלך ספר של סיפורי מעשיות במתנה!" השומרים מיהרו להשתיק את
המהומה, וכמעט שהשליכו את הנער לצינוק הארמון, המיועד לאנשים
המסוכנים ליציבות השלטון.
אולם, בעוד איבד המלך כליל את ראייתו, טעמו, ואת חוש הריח שלו,
שמיעתו התחדדה עד לרמה של עטלף. כאשר שמע את קריאתו של הנער,
אסף את שארית כוחותיו, וקם ממיטתו. הוא נאלץ לפרוץ את דלת
חדרו, שהייתה נעולה תמיד, ולמרות עוורונו, הצליח בריצה לנווט
את דרכו עד לשער הארמון. כשהשומרים ראוהו, הניחו מיד לנער,
וקפאו על מקומם באימה. "הוד מלכותו, הבאתי לך מתנה מארץ רחוקה
- ספר גדול ובו סיפורי מעשיות לרוב". אחז המלך את הנער בידיו,
והוליכו לאולם הגדול. כשנכנס המלך לאולם, פסקה מיד פעילות
השרים, פסקו הדיונים, וכולם עמדו והביטו במלך ובנער, צועדים
לכיוון הכסא הגדול. על הכסא ישב ראש היועצים, בידו כוס גדולה
של יין. בתחילה, כמעט שציווה על הרופאים להחזיר את המלך
למיטתו, אך כוח גדול מנע ממנו לעשות כן. ככל שהמלך התקרב
לכסאו, התכווץ היועץ בכסאו, ולבסוף קם, וניגש אל המלך. "אני
שמח שאתה חש בטוב, הוד מלכותך. הרשה לי ללוותך לכסאך". אך המלך
משך את ידו מראש היועצים, כאומר: "אני מכיר את הדרך". לאחר
שהתיישב בכסאו, ציווה המלך בתנועות ידיים, להביא כסא גם לנער,
והנער ישב לצד המלך, ספרו הגדול בידו.
הוא פתח את הספר והחל לקרוא בקול רם: "פעם היו שני אחים..."
ובעודו קורא, נדהמו הנוכחים לראות, שפניו של אחד האחים
המתוארים בסיפור, הופיעו על ראשו של המלך... ולאחר מכן, השתנו
העיניים, התעצבו הגבות, והמלך לבש את פניו של האח השני מתוך
הסיפור.
הנער קרא וקרא, וכל דמות שהופיעה בסיפורים, התלבשה על פניו של
המלך תוך כדי הקריאה. והמלך היה נער, וחייל, ומכשפה, וסוחר,
ואיש זקן, ויורד ים, ועקרת בית, וגמל, ונסיכה, וליצן, וקוסם.
לקראת סוף הספר, לבש המלך את פניו של יינן מפורסם הידוע בכל
הארץ ביינותיו המשובחים.
"הגענו למעשייה האחרונה בספר". אמר הנער. והחל לקרוא: "פעם היה
מלך. ולמלך הייתה ממלכה גדולה, ארמון גדול, כסף וזהב לרוב,
ונתיניו אהבו את מלכם וכיבדוהו. המלך היה מסביר פנים לאורחיו,
נהג להביט באנשים בשתי עיניים גדולות ומחבקות, כשחיוכו הרחב
מסלק את הרוחות הרעות הפוקדות את האנשים מדי פעם. מעל עיניו,
זוג גבות עבות, העבות ביותר בכל הממלכה, ויש אומרים, כי בתוך
גבותיו ישנה ממלכה זעירה של ציפורים המגלות למלך סודות מן העבר
ומן העתיד. למלך גם אף עצום בגודלו, שבעזרתו מסוגל המלך להריח
שקרים והונאות, ממרחק רב. בזכות אפו, לא מעיזים הנוכלים להדפק
על שער הארמון בניסיונות למכור למלך הבלים שונים. ולמלך היו
שלוש אהבות גדולות: יין טוב, נשים יפות, וסיפורי מעשיות".
הנוכחים האולם, זינקו ממקומם והתרגשו עד דמעות, כשראו את מלכם
הולך ולובש את פניו האמיתיים. אולם, על פי חוקי המעשיות, יש
לקרוא סיפור מתחילתו ועד סופו, ויודעי הדבר צפו, שכשיקרא הנער,
את סיפור היעלמות הפנים, שוב יעלמו פניו של המלך! ובכל זאת,
איש לא העז לעשות דבר.
"ומה אתן לך בתמורה? יהלומים? נחלה? ספינה?" העלמה צחקה ואמרה:
"תן לי את פניך".
באותו הרגע, פתח המלך את פיו, לראשונה מזה שנה, ואמר בקול רם:
"את פני לא אתן. אך אם תרצי, אתן לך את פניו של ראש היועצים
שלי, בתמורה ליין הנפלא".
הנער המשיך את סיפורו כאילו הלך לא הפריע כלל: "העלמה חייכה
ואמרה: 'אתה אכן יודע לעשות עסקים' ונעלמה. ומאז, לא חסר יין
משובח בממלכה, כי המלך חלק את יינו עם אורחיו ועם נתיניו, עד
שמלאה הכוס על כל שולחן בממלכה. סוף"
הנער סגר את הספר, וכל הנוכחים מיהרו לחפש את ראש היועצים.
לבסוף מצאוהו מתחבא מתחת לאחד השולחנות, וכששלפו אותו משם,
נדהמו לגלות, שפניו קיימים במלואם, ואין בהם מום, מלבד חוורון
קל.
"אני איבדתי את פני, לפי בקשתי" אמר המלך. "ממלכתי איבדה את
פניה בניגוד לרצונה. ישוב הכל ויהיה כמו שהיה - ונשתה כוסית
לכבוד זה!"