הרגשתי לא בנוח איתה.
שהיא נשפה עליי זה היה כמו האויר החם הזה שיוצא מאוטובוסים.
הרגשתי לא נוח איתה, אז העפתי אותה מעליי.
היא כמובן לקחה את זה נורא קשה, ירקה עליי ויצאה מהחדר.
תגובה די מתונה יחסית אלייה.
היא בחורה די אמוציונלית אתם מבינים.

אני לא יודע מה עשיתי איתה.
היא גם לא הייתה כ"כ יפה, לא כ"כ יפה ואופי חרא ככה שאם אומרים
שאופי מכפה איכשהו על מראה אז במערכת היחסים הזאת זה לא היה
רלוונטי.אני אפילו זוכר שהיא הייתה לפעמים ממש מכוערת.
היו פעמים נדירות שהיא הייתה יפה.
למשל בבוקר שהיינו אוכלים קורנפלקס והייתי מרים את הקערה לשתות
את החלב אז דרך הקערה היא הייתה יפה.
חשבתי פעם על לקשור לי קערה לראש וככה היא תהיה יפה תמיד אבל
הגעתי למסקנה שזה יהיה קצת מגביל.

בימים קרים ממש אני יכול לראות חוקים בלתי נראים והיא הייתה
היחידה שהבינה את זה. היא ממש סגדה לי לפעמים.
בגלל זה ועכשיו שאני חושב על זה אולי בגלל זה נשארתי איתה.
בגלל שהיא נתנה לי להרגיש מיוחד. שונה.

יום אחרי שהיא הלכה מהחדר שלי היא התקשרה אליי, היא  תמיד
הייתה מתקשרת בסופו של דבר, בסופו של דבר אחרי שלוש שיחות שלא
נענו עניתי לה ואמרתי לה שאני לא רוצה לראות אותה יותר. היא לא
לקחה את זה קשה רק בכתה קצת.
אני לא בכיתי כי הרצתי לי בראש את איך שהיא נראית.
שבוע אחרי שנפרדנו ראיתי אותה הולכת ברחוב ההדרים עם קערה
קשורה לה מסביב לראש וכולם מסביבה מסתכלים עליה וצוחקים, הכל
היה נראה לי פתאום ממש הזוי; זה שאני רואה
אותה, זה שאני מרגיש משו ובמיוחד עניין הקערה על הראש שלה.
התלבטתי אם לצעוק לה משו שתראה אותי ובסוף החלטתי שאולי זה
רעיון טוב אז צעקתי לה, צעקתי לה בדיוק שהיא עברה את הכביש
היא עצרה
הסתכלה עליי
וחייכה.

המכונית פגעה בה על איזה 60 קמ"ש והיא עפה באויר כמו זיקוק,
נתקעה בעמוד חשמל ונפלה כמו שק על האפלסט.
עמדתי שניה כמו דביל ואז רצתי אליה כמו מטורף.
שהגעתי אליה הפכתי אותה וכל הפנים שלה היו מלאים דם וזכוכיות.
לא היה אכפת לי כ"כ אם היא חיה או מתה.
הזזתי לה את השיער שהיה כולו ספוג בדם וחלב, לקחתי חתיכת
זכוכית עצמתי עין אחת והסתכלתי דרך הזכוכית בעין השניה.
היא הייתה כ"כ יפה.
אנשים התחילו להתאסף ולצרוח בהיסטריה:
"מישו מכיר אותה ?!" "מישו יודע מי זאת?!"
"אני" אמרתי "אני חבר שלה".
התחלתי לבכות.