וזה נגמר... זה לא היה אמור להחזיק. למרות שאני עדיין לא מבינה
למה. אחרי הכל, מה היה רע? שנינו הרגשנו אותו הדבר כלפי הקשר,
ואחד כלפי השניה. ושנינו נהנינו מאוד... אולי אני ניהנתי יותר
מידי. אולי...
                                   

כשנכנסתי לאולם הריקודים מיד הרגשתי בשינוי... הם כבר לא רקדו
פתאום, הם גם הפסיקו לצחוק. הם רק הסתכלו עלי והתלחששו בינהם.
לא אהבתי את זה. אבל נכנסתי עם ראש מורם וחיפשתי את הפנים
הידידותיות הראשונות שיכולתי לראות. והיא חייכה אלי, ונתנה לי
חיבוק גדול מלווה ב"שלום" הצוחק שלה. היא מייד ברכה אותי מכל
הלב: "מה נשמע?" היא שאלה.
"אני, סבבה כמו תמיד." עניתי עונדת חיוך מזויף. החיוכים שלי
מזויפים כבר כל כך הרבה זמן שאף אחד לא יודע מתי הם אמיתיים או
לא. מעניין, אם אני אנסה להסביר, היא תבין? אני חושבת שהיא
כן... אבל עדיין עד הסוף, לנסות להסביר לה... יש כל כך הרבה
שהיא לא יודעת, שאסור לה לדעת.
היא מייד הציעה רעיון, והיתה נחושה ליישם אותו. אז היא לקחה
את ידי ומשכה אותי לרחבת הריקודים. כולם התחילו לשים לב
להתנהגות שלהם ולכן חזרו לרקוד, אבל בפחות כיף. ואז התחלפה לה
המוזיקה, והשתנתה לה ממוזיקת פופ בנאלית למאטל, לפאנק. היא
התחילה לרקוד, ניהנית מכל רגע, והקצב שלה היה סוחף אז הצטרפתי.
ורקדתי לקצב ששמעתי, והגוף פשוט זז לו לבד.
הרגשה טובה באה ועטפה אותי, והאנדרנלין התחיל לסעור בגופי
והרגשתי אותו מגיע מהלב לרגלי ועד לכפות ידי שהתחילו להן לעקוץ
בטירוף. אבל לא היה אכפת לי, הקצב היה משגע, והמילים חדרו דרך
כל תא בגופי ועוררו אותו, המילים נתנו לתאים אישור להרגיש! אבל
הרגשות האלה... לא יכולתי להתמודד איתם, הם היו כל כך חזקים,
כל כך שולטים, הם לא נתנו לי לנשום!!!
ואז הגוף התחיל לי לכאוב. הרגליים, הם כאבו כמו תמיד. אחרי
כמה דקות ריקוד הן תמיד כואבות. ככה זה היה שנים בבלט, וכל ערב
הייתי חוזרת הביתה עם רגליים מתות, בקושי יכולתי ללכת. אבל לא
אמרתי למורה, לא ויתרתי... רציתי להמשיך לרקוד לנצח. רציתי
להיות כמו האחרות שיכולות לרקוד שעות ובלי כאבים. אבל הכאבים
הכניעו אותי לבסוף, והפסקתי לרקוד. ועכשיו כל מסיבה, אני חוזרת
הביתה, רגליים מתות, הן לפעמים כואבות גם שבוע שלם. אבל אני לא
אומרת, אני לא רוצה להפסיק לרקוד. הגוף החלש שלי... שיישאר
חלש... מצידי שגם ימות! לא אכפת לי מה יקרה לו... טוב לי
מבפנים לרקוד. אז מה אם אני אח"כ משלמת על זה בכאבים!
המוזיקה המשיכה לנגן, והרגליים כאבו, הגוף שלי זז בהתאמה
למוזיקה. והתאים בגופי... הם צרחו!!! הם צרחו כל כך חזק שפשוט
נפלתי על הרצפה. הראש כאב מהנפילה. והרגליים פעמו בכאב. אבל
בפנים... התאים הפנימיים, הם כאבו יותר. הם פשוט לחצו...
והכאיבו.
הרמתי את פלג גופי העליון מהרצפה, התיישבתי ורק הסתכלתי סביב.
כמה שהיה לי רע... כמה שכאב. האנשים מסביב רקדו גם הם, אבל הם
רקדו לפופ... אבל אני לא שמעתי פופ. והילדונת, היא המשיכה
לרקוד למטאל. והתלתלים הקטנטנים שלה, והתנועות שלה היו חיות
ונושמות. אבל... אני שמעתי מטאל, וגם היא, אבל הם לא?!
היא נעצרה. משראתה את הפליאה מהמתרחש בעיני היא התיישבה מולי.
"מה קרה?" שאלה. "איך זה שיש להם פופ ולנו יש מטאל?" שאלתי
אותה חזרה. היא חייכה חיוך מרגיע.
"זה בגלל שהם הרגילים לא יכולים להבין אותך, הם רק ישפטו אותך
לפי העולם שלהם. הם יגידו מה שצריך להיות לפי הטלוויזיה. הם
יגידו 'מה שהיה לך עם הראשון היה נורמלי, ומה שהיה עם השני היה
לא נכון.' הם יגידו לך לחפש את מה שבינהם." היא המשיכה להסביר
מביטה בי בעיניים מתוקות. "את לא רוצה להקשיב למה שהטלוויזיה
אומרת, אז את לא שומעת את הפופ. אז את שומעת את המוזיקה שלך."
                                       

ובאמת... לא רציתי שיגידו לי שזה לא היה בסדר, שזה לא היה הדבר
האמיתי. זה היה הדבר הכי אמיתי שהיה לי בחיי!!! והוא נגמר.
ואני ממש לא רוצה את התגובות של כולם! הן ממש לא מתאימות. אני
לא רוצה אהבת אמת, היא לא קיימת! אז תפסיקו לזבל לי את השכל
עליה!!! כשאהבתי מתתי! ועכשיו חייתי! ואני רוצה להמשיך לחיות.
אם שוב אתאהב, אני אתאבד!!! אני אקפוץ מהגג!!! ולא אכפת לי מה
תאמרו לי... אני רוצה רק את מה שהיה לפני יום, ולא שום דבר
אחר. לא אהבה, ולא שקרים אחרים! אני רוצה כיף, אני רוצה לשמוח,
אני רוצה לדעת שאני שווה משהו... הוא התייחס אלי כל כך טוב! אף
אחד לא התייחס אלי טוב ככה מעולם. הוא גרם לי להרגיש אמיתית
אתו, משהו שמעולם לא הייתי עם בחור. כי קשה לי להיות אמיתית
אתם...הם יצורים רעים בשבילי. סיפור ארוך...
ובגלל זה אני עצובה, ובגלל זה רע לי. כי כולם אומרים לי שזה לא
בסדר... למה הדבר הכי אמיתי, הכי הוגן, הכי הדדי והדבר שהכי
שימח אותי, ושעזר לי להרגיש טוב עם עצמי, למה הדבר הזה היה
צריך להגמר?