עודד מחר אתה יוצא היא אמרה לי, הסוהרת שלי. חייכתי לעצמי מביט
עליה בעיניים המכשפות שלי. היא שוב ניסתה להירתע שוב לא
מצליחה. תודה אמרתי לה בקושי והמשכתי לצייר את ההיא של אז. שוב
רצתה לשאול אותי מי היא, יודעת אבל מפחדת מהתשובה. שוב המשיכה
להביט בי לעוד רגע ארוך מבלי שאני אביט בה, רוצה להביט לי
בעיניים לחוש אותן לעוד רגע יודעת שמחר אני הולך,רוצה ומתרחקת
מבינה כי אני לא מתכוון להביט עליה. הציור האחרון שלי חייב
להיות גמור לפני שאני הולך מחר. שלוש שנים אני פה, שלוש שנים
ארוכות שבהם למדתי את כל מה שלא רציתי מעולם ללמוד. שלוש שנים
שבהם אני שונא את עצמי יותר ויותר, שלוש שנים מחיי הקצרים שבהן
החברה בוחרת להעניש אותי על מה שמגיע לי ואני שותק. שלוש שנים
ומחר אני עוזב יוצא באמת סוף סוף. הם הציעו לי כבר לצאת עוד
קודם לחופשות אולם אני סירבתי לא יכולתי לצאת בידיעה שאני חוזר
פנימה להיות מאחורי הסורגים, שלוש שנים שאני באותו תא עם עוד
שניים שלושה אנשים בכל פעם. שלוש על המיטה שלמעלה ממתין סופר
ימים סופר חודשים סופר שנים. אני יודע שהיא לא תוכל לעולם
לסלוח לי ואני לא אוכל להביט בה שוב, אבל אני יודע שאני חייב
לצאת ולראות אותה. לראות אותה בלי שהיא תראה אותי, לראות כמה
ממה שעשיתי נימחק בשלוש השנים הללו אולי להתנצל. אני כל כך
חושש מהבחוץ.
הוא התרומם מהמיטה קפץ לכיוון הכיור הקטן עם אור ראשון, גם
ככה לא יכול לישון באותו הלילה אפילו דקה, העיניים שלו זרחו
באור מוזר בצבעים של כחול וירוק מהפנטות את המביטים בהם. כמו
בכל פעם הוא צפה בעצמו במראה הקטנה והתמלא ביטחון עצמי, החל
לאט מתארגן, אוסף את המעט שהיה לו שם. שני החברה הנוספים בתא
עוד ישנו בזמן שהוא במהירות סידר את שהיה לו בעיקר את הציורים
שלה. לאט, לאט הציורים השתנו, מהפרצוף הסובל שהיה שם בהתחלה
אותו פרצוף שניקרע לאלפי חלקים במשך השנים הראשונות, נישאר
אותו פרצוף ראשוני שהוא הכיר עוד מהצבא שלו. חיוך עלה על פניו
כאשר הביט באחד הציורים הטובים שלו, החברה שהיו איתו בתא ביקשו
ממנו שישאיר להם אותו אבל הוא סירב, הוא לא יכול לתת להם לאונן
מול הציור הזה. כמעט הלך מכות עם אחד מהם, כאשר הוא ניסה לאונן
פעם אחת מול הפרצוף שלה, אבל מבט אחד שלו כרגיל סידר את העניין
והבחור התרחק מאבד את מעט החשק שהיה לו. הציור ירד בזהירות
מהקיר צבוע בצבעים עזים מתאר אותה לפרטי פרטים עד נקודת החן
האחרונה שהזיכרון שלו הרשה לו לזכור אותה בו. למעשה היה צריך
להודות באיזה שהוא מקום לכלא, עד שניכנס מעולם לא ידע כי יש לו
איזה שהוא כישרון בציור והיום אחרי השלוש שנים הארוכות ביותר
בחייו שלוש שנים הרבה יותר ארוכות מכל הצבא שהוא היה בו, הוא
חש שהגיע הזמן לפתוח עם העולם דף חדש. עדיין חשש מהחוץ אולם
הרגליים שלו כבר חשו את האדמה הרכה מתחת לנעלים החדשות שיקנה
כאשר יצא.
צפירה קטנה נישמע והאסירים האחרים התחילו להתעורר גם כן, קולות
של סוהרים מכים על הסורגים נשמעו היטב בשעות הבוקר הראשונות של
היום. הוא לרגע איבד את מניין הימים ואז ניזכר מה התאריך היום.
מביט מרחוק בשאר האסירים מתארגנים מעט לספירה האחרונה שלו.
הדלתות הכבדות נפתחו והוא יצא ראשון ממתין ליד הדלת, ידיו
מאחורה כמו שלמד במשך כל השניים האחרונות, מתוח כולו. הוא לא
חשש מהשוטרים. ידע כי לא יעשו לו כלום. הם לא יכלו לעשות לו
דבר, אבל היום הזה היה יום כל כך מיוחד שהחליט לשחק את המשחק.
הסוהר הראשי עבר על פני האסירים בזמן שסוהרים אחרים ספרו אותם
בקול, מביט בו לרגע רואה את עיניו וממשיך הלאה שוכח את מה שרצה
לומר. הסוהר תמיד ניפרד בקללה עסיסית מכול אסיר, אולם הפעם
הוא המשיך כאילו לא זוכר מה הוא אמור לעשות. עודד ידע ששוב
העיניים שלו עשו את זה הוא כבר היה רגיל לזה שנים של אימון
לימדו אותו מה הוא יכול לעשות וחוץ מטעות אחת הוא יכול לעשות
הכול. יכול לכבוש את העולם המזורגג עם היה רוצה חוץ מטעות אחת
הוא לחש לעצמו.
האסיר התקדם לכיוון הדלת. לא ידע אם בכל אסיר שיוצא יש כל כך
הרבה שוטרים שמביטים באסיר העוזב את הכלא, אבל ניראה היה לו כי
כל השוטרים בכלא באו להיפרד ממנו ללא מילים.,מביטים בו מרחוק.
הם אהבו אותו והם שנאו אותו. לא יכלו להגיע אליו וחששו ממנו
בגלל זה. רובם שם נשמו לרווחה בזמן שהוא עשה את צעדיו האחרונים
בתוך הכלא. הסוהר הראשי ניגש אליו רוצה לומר משהו אולם שותק
שוב כמו שלא עשה הרבה לפני כן, מסמן לו את הדרך החוצה. היה
לאסיר קשה להבין מה זה הבד שאותו הוא לבש אחרי שלוש שנים של
מדי אסירים לחוש שוב ג'ינס וחולצת טריקו. כמעט ציפה לשמוע את
הסוהר מזכיר לו כי מה שהיה בפנים נישאר בפנים ובחוץ הוא לא
מכיר איש מבפנים והם לא מכירים אותו, אבל שום קול לא נישמע
בזמן שהוא חלף על פני הסוהר הראשי, מביט בו בעיניו ניפגש איתו
ברגע של שתיקה ואז ממשיך להתקדם לכיוון החופש.
שלושה חודשים שהוא בחוץ, איש מכירות הייתה העבודה הראשונה שהוא
מצא לעצמו, הוא לא ידע בהתחלה למה אולי איזה אינסטינקט דחף
אותו לשם, אבל המנהל שלו אפילו לא שאל אותו מה הוא עשה קודם
ואיפה הוא היה. מבט אחד בעיניו והוא התקבל עם שכר יותר ממספיק
ואפילו רכב. הוא בעצמו לא היה בטוח מה הוא מוכר, קרא לזה אויר
איכותי אבל אנשים קנו ממנו מה שהוא רצה. הם לא הבינו איך איש
המכירות השרירי עם רעמת השיער הבלונדינית והכתפיים השריריות
מצליח לגרום להם לשלוף את פנקס הצ'קים ולהזמין את כל מה שהם לא
צריכים. כל זה רק כדי לרצות אותו ואת העיניים שלו, היו כאילו
שרצו לומר לו שהם מסרבים לקנות דבר כזה או אחר אולם ברגע שהם
פגשו אותו המצב השתנה מייד. הוא היה סוגר עסקאות בדקות, אנשים
היו חותמים לו בקלות. הוא לא ממש התעניין, היה צריך את הכסף
כדי לחיות ולא מעבר לכך. המכירות היו הנושא הצדדי בחיים שלו.
בהתחלה לא היה בטוח מדוע הם החלק הצדדי, אבל לאחר זמן מה הוא
הבין שהוא מחפש אותה. עיניו היו סורקות את הרחובות במבט ארוך
לכל כיוון למקרה שיוכל למצוא אותה. הוא לא ידע עדיין למה אבל
התחושה שליוותה אותו עוד כאשר ישב, כעת רק התגברה. הדמות שלה
התיישבה לו בראש והייתה מרכז העניינים בשבילו. עם בכלא הציור
היה התרפיה שלו, הרי שעכשיו הוא היה מתעורר בלילה כולו מזיע,
מוצא את עצמו מול בד ארוך מתחיל שוב לצייר אותה. לא ידע מתי זה
התחיל אבל באחד הימים, הוא מצא עצמו מול חנות בה היו כלי ציור,
ניכנס לשם מתוך אינסטינקט בלי ממש מחשבה וקנה סט ענק של חומרים
לציור. הוא הופתע עד כמה הציוד שמחוץ לכלא היה הרבה יותר
איכותי ממה שהיה לו, אבל כאשר הגיע לביתו החשק נעלם והוא הניח
את הכול בצד שוכח מזה. באותו הלילה הוא התעורר בפעם הראשונה,
הסתובב בבית שלוש שעות עד שניגש לבדים והתחיל. מאז הוא לא
הצליח לעצור את עצמו הציורים שלו, הציורים שלה, השתפרו כל
הזמן. הדמות שלה מלפני 4 שנים התחילה לחיות על הבדים, בהתחלה
פרצופים שונים חלקם סובלים, חלקם מאושרים ואז התחיל מצייר אותה
שלמה, רק בפעם הראשונה שצייר אותה במלואה הבין מה היה חסר לו,
הוא עבד על הציור שלה חודש שלם לילה אחרי לילה, משפר אותו
ומוסיף לו צורב אותה מזיכרונותיו על הבד וכאשר סיים ונעצר,
הופתע בעצמו ממה שראה על הבד. כמעט ורץ למטבח לקחת גפרורים כדי
לשרוף את היצירה. הוא יצר לה את אותן העיניים שלו, הוא יצר
אותן וחש את האשמה שלא נמחקה גם אחרי שלוש שנים. בריחה מהבית
באותו יום שהתחיל בקושי הייתה הדבר הראשון שהוא עשה. מופיע
ברחוב בורח מהציור שרדף אותו מתחמק ברחובות נעלם מעין רואה, אז
מוצא עצמו שוב בבית קפה יושב מול בחורה זו או אחרת מוכר את
האוויר שלו, מוכר וממשיך לחפש אחריה. מחפש ורואה אותה בציור,
זועקת לכיוונו בוכה מאבדת אמונה מאשימה. ראה אותה בראשו
מאשימה ומצביעה עליו, עיניו זהרו בכל פעם שהציור עלה בראשו,
העולם לרגע נעלם ורק היא הייתה שם, רק היא והמבט שלה ששרף אותו
וצרב בו אותה.
שוב שוטט ברחובות, עוד לילה שהוא צייר אותה וברח ממנה. השעות
חלפו להן במהירות והאור הופיעה מלטף אותו מסנוור אותו. מופתע
למצוא את עצמו בפינת רחוב ישנה, הביט ברחוב המתעורר והבין
איפה הוא. פה הייתה הדירה הישנה שלו, פה הוא היה... הזיכרונות
שוב תקפו אותו והוא התחיל לברוח מהרחוב נעצר לפתע מבחין בה.
הוא לא היה בטוח האם מדובר באשליה מדמיונו אבל היא הייתה בקצה
הרחוב. לידה אוחז בידה שוטר נמוך אך רחב, קצת מקריח, מלטף אותה
בידה והיא הולכת איתו, נמשכת מרצון בידיו. מתאימה צעדיה
לצעדיו, פרצופה כבוי עיניה כמעט סגורות עוד לא ערה עוד לא
ישנה. השוטר הולך מרוצה מעצמו מסמן לה להיכנס לתוך פזו ישנה,
מלטף לה בקלילות את הכתף ניכנס לרכב מצידו השני, נעלם מעיניו
של עודד. הדקות הארוכות בהם הם חלפו ברחוב, עד שנסעו משם, נראו
לעודד כמו סרט מוזר, בו הוא הגיבור קופא על שמריו, בשעה
שהגיבורה נעלמת לו. הוא התעורר מעצמו, מהסרט והביט ברכב
המתרחק. עיניו לא הטעו אותו הוא ידע שזו היא, הבחין בפרצופה
הישן תחת מעטה האיפור הדק וכיסוי הראש. הבחין בנערה שרק הכיר
לפני שנים אחרות, זו שנעלמה תחת אישה שונה דתייה אולי חרדית.
צעדיו נשמעו היטב בזמן שהוא רץ ברחוב לביתו להביט בציור שלו,
להבחין שינוי שהוא עשה בה.
הוא הביט בציור ראה את אותה תמימות ואותה ממזריות שהיו בה אז,
חיפש אותם באישה שרק ראה קודם צמודה לידו של השוטר. חיפש את
החיים שהיו בה, את האש שבערה בה כאשר דיברה. הביט בציור שוב
ושוב, לאחר מכן טייל בזיכרונו, מחפש אותה בתוך האישה שרק ראה
קודם לכן. לא הצליח להבין מה היא עושה שם, ליד איפה שהוא גר
רק שלוש שנים קודם לכן. איך היא יכולה לחיות קרוב כל כך.. הוא
מצא עצמו שוכב מתחת לשמיכה, חולה במחלה שידע כי אין רופא שיוכל
לעזור לו בה. כמעט שלושה ימים עד שהצליח לצאת מהבית, היה עסוק
בציור. בהתחלה לא ענה לטלפון שצלצל מספר פעמים, גם כאשר ענה
ודיבר אם הבוס שלו שלא שמע ממנו, החזיר איזו תשובה מתחמקת וחזר
שוב לצייר אותה כמו שרק ראה אותה לפני ימים אחרים, התמונה הכהה
הפריעה לו, אולם הוא המשיך לצייר אותה. מכניס את כל מה שראה,
הוא שנא את שראה אבל המשיך לצייר אותה, מכניס צבעים עזים יותר
ויותר מכהה את התמונה. ניזכר מידי פעם לנשנש משהו, את המקלחת
הוא לא הכיר עד שזה היה מוכן. שנא את הציור מהרגע שהתחיל להכין
אותו אבל עכשיו זעמו היה אפילו נורא יותר. הוא צייר אותה כמו
שראה אותה לרגעים ספורים אבל הסבל שבו היא הביטה בו מתוך הציור
החדש היה חדש לו. הביט בה מחפשת בציור אמונה לא מוצאת, חש
מהציור את שעבר עליו במשך אותן שלוש שנים ארוכות בהן ישב
בפנים, תוהה לא מבינה. הוא חש ושנא את עצמו, מופתע למצוא עצמו
מחזיק סכין מול הציור רוצה להשמיד אותו, מצא עצמו מחזיק את
ידיו בכוח על מנת שלא לעשות זאת. הגוף שלו כמו רצה להתפרק תחת
עצמו בשעה שבמאבק עצמי נוראי הוא הצליח לשמר את הציור תוך כדי
שהוא מגלגל את שני העתקים המושלמים שלה, הראשון מזיכרונו של
לפני שלוש שנים והחדש הטרי הפוצע את נשמתו. מגלגל אותם לתוך
חבילה אחת ויוצא מבית.
הוא לא ידע מה הוא עושה או שאולי כן ידע אבל מצא עצמו שוב
הולך לכיוון המקום שבו גר רק לפני שלוש שנים וקצת, אנשים
התרחקו ממנו בזמן שסער דרכו קדימה לא מבחין בהם. לו היה מביט
בחלונות הראווה היה מבחין כיצד ניראה אדם ששלושה ימים צייר,
איך ניראה אדם ששלושה ימים לא אכל כמו שצריך איך נראות עיניו
שגם כך הייתה להן את עוצמתן שלהן. מצא עצמו שוב באותה פינה
חבויה מתנשם בקול מבחין שעשה כמעט את כל הדרך בין ריצה להליכה
מהירה בעיניו עובר שוב ושוב על פני שני הציורים ועל מבטיה
המאשימים אותו. לא ידע למה הוא שם אבל חש כי חייב להיות שם.
חייב לראות אותה, להראות לה משהו מנשמתו, לדבר איתה, להביט
בעיניה פעם נוספת לחפש שם את מה שהיה שם בעבר, לפני שהוא עשה
את שעשה. היה חייב ולא חש את השעות חולפות על פני היום. לא
מבחין בילדים המביטים בו בתימהון, בזר הנמצא ברחוב שלהם ולא
רואה אותם מולו. עיניו לא הרתיעו אותם למעשה עיניו לא ראו אותם
כלל והילדים נעלמו כאילו לא היו תוך זמן קצר מהרקע של מחשבותיו
ועיניו, הוא ציפה לרכב, ציפה לה.
החושך עטף אותו, בזרועותיו השריריות החזיק את שני הציורים
באחיזת ברזל שלא ניראה שהיה כוח בעולם שיוכל לפתוח אותה. עיניו
מרוכזות ברחוב לא רואות את הנעשה בו ממתינות לה. ליבו החל
לדפוק כאשר ראה את הרכב שאליו נכנסה באותו בוקר מגיע למקום בו
חנה אז. גופו הפך דרוך כאשר הבחין כי היא יושבת שם, בשעה
שהשוטר הלבוש כעת בבגדים אזרחים יוצא מהרכב מחייך לאחר שלוחש
לכיוונה משהו. היא מהנהנת משהו ויוצאת אחריו. הדמות הקטנה שלה
מעט כפופה, סוחבת עליה דמות שאינה היא. הוא הביט בה מרחוק והחל
לצאת ממחבואו מתקדם בנחישות, רוצה להראות לה, להחזיר לה את
שהיה בה. ההמשך ניראה לו כמו סרט בו צפה מרחוק. הוא התקדם עד
אליה, בזמן שהיא הבחינה בו, לא זיהתה אותו בתחילה, כנראה בגלל
הצורה בה ניראה לאחר שלושת הימים האחרונים או השנים האחרונות.
הוא ראה בעיניה את ההתבהרות ואת ההבנה כאשר כאב ענק תפס את
חוסר ההיכרות שהיה רק קודם וצרחה כמעט לא אנושית יצאה מגרונה,
בזמן שהיא נפלה בכבדות על הרצפה לאחור, מנסה להתרחק ממנו. הוא
נעצר מהצרחה מושיט את שני הציורים קדימה פרוסים מביטים בה.
מביטים באותה אחת של לפני שלוש שנים ואותה אחת של היום. האימה
בעיניה הייתה כל כך דומה לזו שבציורים כאילו צולמה ולא צוירה
בידי רב אומן שכמוהו.
השוטר בלבוש באזרחי הבחין בו וזינק בשעה ששמע אותה צורחת. ניסה
להרחיק אותו הצידה ולגשת אליה, אולם עודד הדף אותו בקלות
הצידה, כלל לא מבחין בו, מביט בה בעיניו, מנסה להסביר לתת
תשובה בדממה. היא המשיכה לנסות להתרחק, זוחלת על הרצפה על גבה,
רואה אותו ומבחינה גם בציוריו שכמעט מסתירים אותו ומשאירים רק
את פרצופו להביט בה. השוטר שעף למרחק מהמכה שעודד נתן לו
התרומם וזינק על עודד תוך כדי זה שהוא קורע את הציור של
הזיכרון שלפני שלוש שנים. עודד פלט צרחת אימה כאשר הבחין בזה.
הוא ראה את הציור החדש מוטל שלם על הרצפה לידה ואת השני קרוע
במרכזו, כאשר ראשה וגופה נפרדים. השוטר המשיך לנסות לאחוז בו,
בזמן שהוא הרחיק אותו שוב בהדיפה קלה לא חש בו אלא רק מביט פעם
בה פעם בציור, מבין לא מבין מה קרה לציור שעליו עבד כל כך הרבה
זמן. השוטר ניסה פעם אחת נוספת להרחיק אותו מהמקום שאליו היו
נטועות שתי רגליו של עודד, לא מבחין במבט הרצח שעלה בעיני עודד
והתקרב אליו שוב. עודד הסתובב לכיוונו מאבד מבט עם הציור
ההרוס. מאבד במבטו אותה, כל מה שהוא רואה זה את האיש שזינק
עליו. האיש קפא במקום ברגע בו הביט בעיניו של עודד.
לאחר דקות אחדות כל שעודד שמע היו צרחות ברחוב, ידיו היו
מגואלות בדם שלא שלו. הוא חיפש בעיניו את הסביבה, אולם לא ראה
איש, בטח לא אותה. הציור שלו היה זרוק עלה ריצפה קרוע. הציור
השני נעלם אי שם והוא על בירכיו, בוכה, צורח לכיוון השמיים.
הקולות שלפניו העירו אותו בזמן שראה את שני השוטרים שלפניו
מכוונים אליו זוג אקדחים. עיניו כמו תמיד הקפיאו אותם והוא
התכוון לקום ולברוח בזמן שהרגיש את המכה האדירה בראשו מאחור.
גופו התמוטט לכיוון הקרקע בשעה שמשהו חבט עם ראשו באדמה,. הוא
לא הצליח להגן על עצמו כאשר חש שיש יותר מאדם אחד שמכה בו.
עיניו לא ראו דבר, משהו חדר אליהם בזמן המהלומות שחש עם ראשו
החובט בקרקע.
