אני זוכר אותם - את ההרגשה, את החוויה, את סוף הלימודים ותחילת
המציאות... זוכר אותו, את היום שבו קיבלתי את רישיון הנהיגה
שלי.

זה היה יום ככל הימים בתחילתו - שמשי, קייצי, מסביר פנים. עת
אחר הצהריים, בעודי יושב בחדרי, אוחז בכוס משקה קר ובוהה במרקע
הטלוויזיה, צלצל הטלפון שלי.
"אלעד", נאמר מהצד השני של הקו.
"כן?", עניתי.
"אלעד, אנו שמחים לבשרך כי קיבלת רישיון נהיגה. אתה מוזמן לבוא
לאסוף אותו".
"תודה", עניתי והנחתי את שפורפרת הטלפון עם אנחת שמחה קלה
וחיוך רחב שהחל להתפשט לרוחב פניי.

מיהרתי למטה אל הרחוב הסואן, נעמדתי בתחנת האוטובוס, חייכתי
לעצמי וסיננתי:
"פעם אחרונה אוטובוס אה?"
קטונתי מלדעת אז שאוטובוסים הם גם חלק מהחיים ולפעמים שאין
אוטו, נוסעים בהם. עליתי על האוטובוס, שילשלתי את כספי הנסיעה
לידו המיוזעת של הנהג, שלבטח כבר עשרות שנים של נהיגה מקצועית
מאחוריו (זאת ניתן לדעת על פי סימני הזקנה שניכרו על פניו).
התיישבתי בכיסא והבטתי בשקיקה מהחלון, בוהה במכוניות העוברות
אותנו ומדמיין את עצמי נוהג בהן. כשהגעתי למשרד הרישוי, אספתי
את רשיוני. בחדוות נעורים מתפרצת, התגלגל צחוקי, והתחלתי לזמזם
לי שירים טיפשיים מהרדיו מרוב אושר שמילא את גופי.

הנסיעה הראשונה שלי הייתה, בואו נגיד בצורה יפה, בתולית ומלאת
תלאות. האוטו נכבה לי מספר פעמים, לא עצרתי כל כך כשהייתי
צריך, ועצרתי כשהייתי צריך לנסוע. זה, אמרתי לעצמי בלב, יעבור
עם השנים.
שנים עברו חלפו, נעוריי ותמימותי פגו, התחלפו כעת באדם בוגר,
מנוסה, בעל רישיון של כמה שנים טובות, ונסיעות מרתקות בעברי.
נהגתי במספר רכבים שונים עד שמצאתי את הרכב של חיי, הרכב
שכיסאו התאים לישבני, שההגה היה נוח וקל לשליטה, שהמנוע שלו לא
התחמם יתר על המידה עקב נסיעותיי המפרכות. אמרתי רכב חיי,
קניתי אותו בלב רחב וברוב אהבה.

לסיכום, רישיון הנהיגה הנו דבר המקנה לאוחז בו אחריות קשה, אך
מיותר לציין וכאן אנקדוטה לציניקנים שבנינו, האוטובוסים הם כלי
השירות הכי טוב גם כשאין רכב או שהרכב בתיקון, ואם נכנסים
למונית יש לדאוג לבטיחות.
היו שלום.