אם הייתי נעלם במשוואה ריבועית הייתי צריך להעביר את כל החיים
שלי בספר מתמטיקה ולהיות מודאג ממה יקרה אם יפתרו אותי.
מעלי בטח היו כל מיני פרצופים לחוצים של תלמידים שהדבר האחרון
שמעניין אותם זה אני.
בעיניים העצובות שלהם הייתי רואה ים, דיסקוטקים ואת הפרצף
הכועס של החברה החדשה שלהם, שלא ראו כבר יומיים בגלל המבחן.
את החנונים הייתי שונא במיוחד.
הם היו טיפוסים כאלו שחשבו שהם יודעים הכל הכי טוב מכולם
והירשו לעצמם לזלזל בי.
זה לא שהייתי נעלם שכל-כך קשה לפתור אבל הם אפילו לא היו
טורחים ומיד היו מעבירים לעמוד הבא לחפש את התרגילים עם
הכוכביות.
ובטח היתה אותה בלונדינית מהספסל האחרון, יושבת, משחקת בשיער
שלה, וממיינת פתקי אהבה.
אני לא יודע אם הייתי מתאפק לא להציץ מהתרגיל וללחוש לעיפרון
את התשובה, כי כמה שהיא היתה יפה ככה היא לא ידעה מתמטיקה.
הרגע הכי עצוב של נעלם זה כשנשמע הצלצול.
כולם סוגרים את המחברות, מרימים את הכיסאות על השולחנות
והולכים.
מהרגע הזה נהיה שקט וחשוך ואתה לא חשוב יותר.
ואז נפגשים כל הנעלמים בעמוד שאחרי תוכן העניינים.
אלה שעדיין לא פתרו אותם מרימים כוסית ויוצאים לבלות עד הבוקר
עם ספרות פנויות.
כל השאר מתחלקים לתרגילים אחרים ובקטע הזה יש המון צעקות
ומריבות על מי יהיה X , מי יהיה Y ומי ילך לאיזה תרגיל.
להיות נעלם זה לא דבר קל אבל זה מכובד מאוד.
בעיקר בתקופת הבגרויות.
אני חושב שאם הייתי נעלם במשוואה ריבועית הייתי ממש מאושר
ואפילו ההורים שלי היו סוף סוף גאים בי.
אבל אני סתם פסוק מהתנ"ך. |