יצאתי מהבוקר. עליתי לאוטובוס הראשון שמגיע אליו.
אמא שלי אמרה לי לחזור היום מוקדם הביתה, באמת נראה לה שאני
אחזור מוקדם? במיוחד היום, היא לא מבינה כלום, היא לא יודעת,
והיא גם לא תדע שאני הולכת לראות אותו. את אהובי.
כמובן היא אסרה עלי לראות אותו ולדבר איתו אבל לא איכפת לי,
התאהבתי בו. אני לא בוחרת במי להתאהב, זה פשוט יצא ככה. אומנם
חרא של בנאדם שפוגע בי כל יום בשבוע בערך, אבל איך אפשר לא
לסלוח? כשאוהבים סולחים. זה מה שתמיד אמרו לי, ולו אני אסלח על
הכל. וגם אם הוא הרביץ לי, אז מה? סלחתי. והוא קילל אותי
והתנהג אלי כאילו אני הכלבה שלו, אז מה אני סולחת. ואם הוא
ביקש ממני לשכב איתו למרות שאני ממש לא רציתי והוא הכריח אותי,
אז מה? סולחת.
כשאוהבים מוותרים, אז מה אם וויתרתי על יציאות בימי שישי. מה
אני צריכה את זה כשאני יכולה לדבר איתו בטלפון? זה עושה לי את
כל היום. מה אני צריכה חברים כשיש לי אותו? מה אני צריכה
לימודים כשאני יודעת שהוא יטפל בי? הוא הבטיח, והוא יקיים. הוא
יודע שאני מחכה לו. אני סולחת לו, והוא יקיים הבטחות.
איזה כיף שהגענו לכזה הסדר, עכשיו אני רק צריכה לחכות רק עוד
קצת שהוא ייצא מהכלא.