חברה שלי, אני מת עליה. כזאתי יפה, כזאתי חמודה, תמיד עושה
אותי שמח, ואף פעם אף פעם היא לא מעצבנת אותי. אני פשוט מת
עליה. אם הייתי יכול הייתי סוגר אותה בתוך כלוב, ושנינו היינו
חיים בו כל החיים שלנו, רק שנינו, לבד. ולמה דווקא כלוב? בגלל
שלאחרונה גברים אחרים מתחילים לרחרח מסביבה, לא יודע למה, כי
אחרי הכל היא לא כל כך יפה, היא רק נאה. כלומר, אפשר להסתכל
עליה, אבל לא יותר מזה. אין לה את היופי המעלף הזה. לא יודע.
אולי זה בגלל האופי שלה, כי היא כזאת חמודה, פשוט אפשר לאכול
אותה. לפעמים היא משגעת אותי. מתקשרת אליי באמצע הלילה, כשכבר
בוקר. ככה בשעות הצהריים מאוחרות, ומעירה אותי, כמובן, אני
מאלה שישנים בשעות המוקדמות האלו. והיא בקול הכי מתוק שלה
שואלת אותי:"תגיד דרק, אתה אוהב אותי?" ואני, מה אני אגיד לה?
לא? אבל ברור שאני אוהבת אותה, אין לי שמץ של מושג איך חייתי
לפני שהיא הגיעה לחיים שלי. אז אני אומר לה:"את יודעת שכן",
אבל לה זה לא מספיק, היא רוצה לשמוע אותי אומר את זה. אז בלי
ברירה אני משווה לעצמי טון של אמין ואומר לה"אני אוהב אותך".
וחושב כבר על השינה שמחכה לי. אבל לה, השרמוטה, זה לא מזיז,
היא דורשת לדעת כמה אני אוהב אותה, ולמה אתמול זה היה יותר או
פחות, ומתי בדיוק החלטתי שאני אוהב אותה, וכמה היו לי לפניה,
ואם היא תמות אני אמשיך הלאה וכאלה שטויות. ואני מחזיק את עצמי
בכוח לא לרסק לה משהו על הראש וחושב לעצמי "כפרה, תסתמי את הפה
שלך מכוערת, כמה את יכולה לדבר, כוס אמק!". אז אתמול הלכנו לבר
כזה, שתינו כמה בלאדי מרי, היה כל כך כיף. אפילו כשהיא הורידה
מעצמה את המעיל הזה שלה, וחשפה כמעט את כל השדיים שלה. היא
אמרה שחם לה, אבל אני יודע שזה לא היה זה, היא פשוט רצתה תשומת
לב, לי לא היה חם, וחוצמזה היו רק 45 מעלות בחדר. אז מה אם
כולם הזיעו? זה לא אומר כלום! אבל אני, גבר או לא גבר?, נשארתי
רגוע, לא מיצמצתי. והיא ישבה לה בפוזה של נותנת, וכולם מסתכלים
עליה והיא משחקת אותה תמימה "עליי? מי מסתכל עליי?!" היא שואלת
בצורה נוראית, ואני נשבע שעוד שנייה אני שובר לה כיסא על הראש.
אחרי כמה כוסות, לא הרבה, בערך 20, היא צריכה ללכת במסתוריות
לשירותים. ואני, לא אומר כלום, אפילו בא ומזיז לה את הכיסא כדי
שיהיה לה קל לצאת. והיא? הזנזונת רק מחייכת אליי ורוצה לנשק
אותי, אבל אני אומר לה שחשבתי שהשירותים היה דחוף. והיא משחקת
אותה מבולבלת, לא יודעת מה קרה לי, עלק! ואחרי חמש דקות אני
מתחיל מתעצבן, כמה כבר בן אדם יכול להיות בשירותים?! אז אני
הולך לחפש אותה, ורואה אותה מתנקשת עם מישהו, ועוד על הריצפה!
והם היתממו שהוא עשה לה הנשמה מפה לפה הם אמרו. אמר שהיא
התעלפה ושטויות. אותו השארתי בתא. אבל אותה, את החברה שלי
הייתי חייב לקחת הביתה, כי אני כל כך אוהב אותה, היא אהבת חיי
פשוט. והיא לקחת את התפקיד עד הסוף, אפילו הקיאה כשיצאנו
מהאוטו, ממש שחקנית החברה המגעילה שלי. מה אני מוצא בה אני לא
יודע, אפילו קצת חמודה היא לא, נראית כל כך רע, חושבת את עצמה
כי היא איכשהו התקבלה לדגמן בפריס ורומא - כאלו ששם מבינים
באופנה..ואני סוחב את הדאבה הזאת הביתה, ומשכיב אותה על המיטה,
והיא מצליחה לפתות אותי עוד הפעם עם ה"אני ממש עייפה" שלה,
ואני שוכב איתה, ככה בגלל שאני יכול, בגלל שהיא חברה שלי. והיא
מעמידה פנים שהיא נרדמה מיד אחר כך, אבל אני יודע את האמת. ואז
אני מסתכל עליה, הא כל כך יפה וכל כך מכוערת, ואני כל כך אוהב
ושונא אותה. ואני בוחן כל סנטימטר אצלה, הפנים הירחיות שלה,
והסנטר הבוהק שלה, והצוואר שלה, איפה שכל כלי הדם והורידים,
וכל מובילים הדם הראשיים. ואני פשוט מוקסם מזה, מהיופי של הגוף
השמימי שלה, ואני מאוהב עד מעל לראש. ועבר כל כך הרב זמן מאז
שהייתי מסופק באמת.ואני מרגיש את הצורך הזה שמשתלט, והוא שוב
מנצח אותי, ואני לא רוצה להפסיד, אבל אני יודע כמה שאני חלש,
והנה אני כבר שוב בעננים, ואני עט עליה ומוצץ ומוצץ, כל כך
הרבה ממנה והלילה עוד מעט ניגמר. ואני מתעלף.

אני קם מאוחר שוב. ושוטף את הפנים שלי, שורק לי שיר עליז. אני
נכנס לחדר שינה שלי ורואה אותה עם המבט בשמיים, בוהה בנקודה
שלא נמצאת שם. ואני מסתכל עליה וכל כך אוהב אותה. אני לוקח
אותה איתי למטבח כדי להיפרד ממנה, והיא לא אומרת מילה. אני
פותח את המקרר הענקי שלי ומושיב אותה שם. וקר לה, אני רואה שקר
לה. והיא רק מחייכת חיוך קטנטן ואני אומר לה:"קלאודיה, תכירי
את כולן, כולן! זאת קלאודיה". אני יוצא ומאושר, יש לי חטיף
למאוחר יותר.