הסיפור- אמיתי. הוא לא מבוסס על סיפור אמיתי- הוא באמת מה
שקרה, אפילו המילים הם מילים מדויקות של מה שנאמר באותו ערב.
כמו שאמרו בערוץ הילדים- המציאות עולה על כל דמיון

הוא מסובב את הראש אליה 'תגידי' הוא שואל 'איזה מהכדורים היה
זה שעולה 200?'
'אממממ.... השניים הגדולים האל- למה?' היא אומרת, ומחייכת.
'הוא לקח אחד' אומרת אור. 'הוא לקח כדור?!' החיוך שלה עדיין
שם, אך הוא מאיים לעזור. 'לקחת את הכדור?' היא פונה אליו. 'כן,
למה? לקחתי את זה בשביל השיניים שלי, זה לא הקודאין הזה?'

'תגידי ליבגני שיפסיק לעשות את זה עם הגיטרה'
'וואו, תראו איך הוא נשרט'
'יבגני... אתה בסדר?'
'זה הכדור שהוא אכל!'
יבגני מסתכל על האנשים בחדר, עם מבט של ילד קטן. מבט כזה של
מישהו מטורף, מישהו שיכול לרצוח. אבל מצד שני זהו גם מבט של
מישהו תמים כל כך, מישהו שלא יודע מה קרה לו.
היא מתחילה לפחד. המידע מתחיל לשקוע. הוא לקח את הכדור הזה,
היא לא בטוחה מה הכדור הזה היה. הוא בטח רק צוחק עלינו, הבן
זונה צוחק עלי, חושב שהוא יכול לעבוד עלי. היו רגעים בעבר
שנראה כאילו טירוף אוכל אותו...
יבגני קם. הלך לטייל בבית. היא מתחילה לפחד, אבל קמה אחריו. זה
הבית שלה ועישון של יותר מ100 ראשים של גראס ביומיים האחרונים
בלי הפסקה הוציאו ממנה את הפוביה הישנה והמודחקת. הפחד שמשהו
ייהרס בבית. אולי זה בגלל החינוך הבריטי. אולי זאת שריטה שלה
פרטית.
היא מחפשת מבטים, מנסה למצוא מישהו שיעזור לה. ויבגני ממשיך
בשלו, נכנס לסרטים שלו, מוציא דברים מארונות, מנסה להפיל את
הבנג, צוחק. הצחוק שלו. צחוק של טירוף, של שיגעון. צחוק של
מישהו שלא יודע מה הוא עושה, או מה בכלל מצחיק. צחוק של איבוד
שליטה. אפשר כמעט לראות את ההיגיון של הסרטים שלו, הרצף. כי
היה היגיון. הוא קישר בין סרט לסרט.
הוא קם, היא קמה אחריו. הוא הולך, היא הולכת אחריו. היא נכנסת
בעצמה לסרטים. היא מנסה לדבר איתו, להבין אותו, אולי גם להעביר
מסר ברור החוצה. היא נגעלת מעצמה שהיא מטפלת בו כמו אל ילד.
היא מדברת אליו בטון כזה, מתנשא. והיא שונאת את עצמה על זה.
כשהם יושבים בסלון, אחרי שהוא לקח אץ הסכין ובמקרה חתך אותה,
היא שמה לב שהוא באמת מגלה איפוק כלשהו בטירוף שלו. את הסכין
הוא הפיל מיד בבהלה אחרי שהוא חתך אותה. הוא לא הפיל כלום
בנתיים, רק איים להפיל.
הוא עדיין יודע מתי להפסיק. אז הוא שם ברמת הכרה כלשהי. הרעיון
ניחם אותה, אבל גם הפחיד אותה.  היא מנסה להסתובב בבית כשהיא
בהיסטריה, ולא הולך לה. היא לא מצליחה להפסיק לנשום כל כך מהר,
ולהירגע. אבל היא ממשיכה, הולכת אחריו לכל מקום, מפחד שיפגע
בעצמו או במשהו בבית שלה.
ליאור מעלה את ההשערה שאולי הוא משחק אותה, וכשהוא יצא לגינה
זה היה בשביל לקרוא לשוטרים. 'יופי' היא חושבת 'עוד משהו לדאוג
בגללו'
היא ממשיכה להפיל ראשים. היא צריכה להרגע. לקחת את זה באיזי,
כמו שכל השאר לוקחים את זה.
יבגני יושב על הספה, נראה רגוע לרגע, והיא מחליטה שהיא יכולה
לקחת הפסקה, והם יצליחו להסתדר איתו. היא חוזרת למקלט שלה,
החדר שלה. היא אפילו לא מגיעה למיטה, אלא מתיישבת ליד הדלת
ומתחילה לבכות.
'הרגתי אותו, הוא יישרט עכשיו סופית. אבל, לא, אולי זה לא
אמיתי בכלל. אוי, אם הוא משחק אותה אני כל כך אכעס. אבל
האידיוט אמר שהוא אוהב אותי, והוא לא היה עושה לי את זה. אולי
זאת נקמה על מה שעשיתי לו? לא, אני לא חושבת. הוא באמת מרגיש
משהו אלי. והמבט הזה שלו, מטורף. וזה הכל אשמתי. הוא לקח את
הכדור הזה, ורק שהם לא ישאירו אותי לבד איתו'
הדמעות ממשיכות ופתאום מתגלגל למעלה צחוק, מטורף. האוויר נתקע
לה בגרון ועוד גל של דמעות בא. וכמו כל פעם- היא נופלת
לדיכאון.  היא מתחילה לבכות כי היא אף אחד, כי היא לבד, כי היא
לא קיימת. והיא בוכה כי היא נלחצת, והיא הייתה צריכה להילחץ.
היא אמורה להתאמן על להיות חזקה. וכמו כל פעם שהדיכאון מגיע
אליה היא מתחילה לחשוב על התאבדות. 'הקודאין למעלה' היא חושבת
'יכולתי לקחת 9 כדורי קודאין פלוס שאר הכדורים שיש שם ולמות
בשקט בחדר. חבל שהוא למעלה ולא פה. אולי אני אחתוך את עצמי?
לא, יותר מידי מלוכלך.' והיא לא באמת רוצה למות בגלל אידיוט
כמו יבגני.
אחרי עשר דקות, אנשים מתחילים לתהות איפה היא. ליאור בא למטה.
לליאור תמיד היה אכפת. הוא מדבר איתה, הוא מסביר לה את המצב.
היא נרגעת קצת. הוא יוצא מהחדר והגל שוב מתנפץ. אור באה. אור
מצחיקה אותה. עכשיו היא נרגעת. היא אוספת את עצמה, ועולה
למעלה. היא יודעת שהסיוט עוד לא נגמר.

'אוקי, להירגע' היא אומרת לעצמה. 'הוא יושב בכיסא נדנדה
בשקט'.
הוא מוציא סיגריה. 'המממ... איזה מוזר שגם בסרטים בא לו
סיגריה, מעניין מה עובר לו בראש'
הוא שם את הסיגריה בפה והיא חושבת על ללכת להדליק לו אותה אבל
מתחרטת. אין לה כוח לקום. אחרי כמה דקות הוא מתחי להגיד
'וואדו, וואדו, וואדו...' בלי הפסקה. הוא משחק עם הסיגריה
ואומר 'וואדו'. הם צוחקים איתו.  מצחיק לא? זורמים עם הסרט
שלו. 'וואדו, כן וואדו' צוחקים. הם מפסיקים, הוא ממשיך.
'וואדו... וואדו!' פתאום ליאור מבין. 'הוא רוצה אש!' הוא קם,
מדליק ליבגני את הסיגריה ויבגני יושב בכסא עם מבט כל כך זוועתי
בעיניים שהיא לא יכולה להסתכל עליו.
היא מחליטה שהיא צריכה להוציא כל ספק מליבה ואולי לעצור את
הטירוף הזה - היא פונה אליו ואומרת 'אם אתה עובד עלינו, ואם
אתה מבין אותי ומשחק אותה, אם אתה לא מפסיק עכשיו אני אכעס.
ואתה לא רוצה לראות אותי כועסת, באמת שלא' אין תגובה ממנו. היא
מוותרת.
אחרי עוד שעה של אותו טירוף נראה שיבגני קצת יותר נרגע. היא
אומרת לאיתי - 'אולי ניקח אחד? חצי חצי. נראה כאילו מה שהוא
לקח זה סבבה, ועדיין נשאר לי אחד.' איתי מחייך את החיוך הזדוני
שלו שהיא כל כך אהבה 'יאללה, בואי ניקח!' הרעיון דועך לשקט
שבחדר.
אחרי חמש דקות איתי אומר 'הדרך היחידה שיש לנו לבדוק בדיוק מה
קורה לו-' 'זה לקחת גם אחד' היא משלימה לו את המשפט.
'בדיוק!' הוא אומר בהתלהבות.

'יבגני, אתה בסדר?' ליאור שואל. 'טיפשות גמורה' היא חושבת
לעצמה בלי להסתכל על יבגני 'הרי הוא בכלל לא מתקשר על העולם,
איך הוא אמור לענות?'
אבל -לא. הוא התחיל לחזור אל העולם, לצאת מהסרטים שלו.
הם שאלו אותו אם הוא זוכר, הוא טען שלא. המשחק שלו לא נראה הכי
משכנע. לאט לאט הם מתחילים לדבר איתו (היא יושבת על הספה
מרוחקת מהכל תשושה וחסרת עניין, מורידה עוד ראש) ואז הוא קם,
מכניס את היד לכיס, ומוציא את הכדור. הכדור שהוא טען שהוא
אכל.
דם מפמפם לראש שלה. כעס מבעבע מתחת לעור שלה. שנאה מנצנצת
בעיניים שלה. היא קמה, ואמרה בקול הכי רגוע והכי מאיים שלה
-'צא לי מהבית' 'אחרי שאני אסיים את הסיגריה' הוא מחייך.
'לא! אתה קם עכשיו ויוצא לי מהבית!' היא מוציאה אותו מהכסא,
זורקת עליו את המעיל שלו וגוררת אותו החוצה. היא רותחת מעצבים,
אבל אלו דועכים מרגע לרגע ומשאירים משקע של כאב.
היא הולכת לסלון, מנסה לעשות קצת סדר בראש. היא הולכת למטבח
להירגע קצת. מוציאה כוס לשתות מים, פותחת את הברז. ואז חושבת
'אני אזרוק את הכוס, אני ארגע' ואז היא מתחרטת. באותה שניה היא
לא יכלה לשלוט על עצמה וזרקה את הכוס. זאת מתנפצת בסלון
ומבהילה את כולם.
הם מבוהלים, מנסים להרגיע אותה. היא מתחילה להרגע. איתי והיא
יושבים במטבח, כסא מול כסא ומדברים.
'הוא פסיכופטי' הוא מסביר לה. ' הוא כבר עשה קטעים כאלו. הוא
ניסה לעבוד עלינו, ונסחף. איבד שליטה. התחרפן. הוא לא ידע איך
לסיים את מה שהוא התחיל.'
פתאום, הכל היה הגיוני. כל הסיפורים שסיפרו עליו, איומים
וניסיון התאבדות ברחוב, הדברים המוזרים שהוא אומר לפעמים, איך
שהוא אומר משהו ולא מסביר. היא ביטלה את הכל להתנהגות של ילד
קטן שרוצה קצת תשומת לב. כל המבטים המוזרים שהיו לו לפעמים,
שעברו תוך חלקיק שניה, כל הצלילות שלו... איך היא לא יכלה
לראות שהוא פסיכופאתי? זה הרי כל כך ברור. כנראה שהיא תמימה
מדי, כנראה שהיא מאמינה יותר מידי באנשים.
היא מנסה לסדר את המחשבות שלה. 'מה באמת הלך פה? בעקבות השריטה
שלו הוא חשב לעבוד עלינו. אוקי. והוא נסחף? או שאז... אז הוא
איבד שליטה על עצמו לגמרי ומה שראינו זה אמיתי. לא, הוא היה
בשליטה. הוא לא עשה דברים שהיו גורמים נזק. אז מה קרה לו? הוא
ניסה לעבוד עלינו והשריטה שלו גרמה לו להמשיך את זה למשך כמה
שעות טובות מעל ומעבר למה שנחשב טעם טוב, או בדיחה. הוא לא
איבד שליטה על עצמו, הוא איבד שליטה על המשחק שלו.
ברגע שרצינו לנסות את הכדור בעצמנו הוא התעשת. המשחק אמר לו
שעכשיו הוא יכשל וצריך להפסיק...'
הוא שלח הודעה 'זה היה בצחוק, לא ידעתי שתיקחי את זה כל כך
קשה'. ליאור שאל אותי מה לענות.
'תכתוב- לך תזדיין'
'לא, הוא עוד יקרא למשטרה. מה לכתוב?'
'טוב, תכתוב- לא מצחיק'

כמה חודשים אחרי לפני שהיא עברה לאנגליה, ליאור כתב לה שיר.
עיקרו היה 'אל תלכי' אבל היה שורה 'פסיכופטית שכמותך'. שאלתי
אותו אם באמת זה היה התקף פסיכוטי שלי. הוא אמר 'בטוח שכן,
יבגני קטן עליך. זאת את שהתחרפנת, הוא סתם אידיוט'

כל השמות בדויים חוץ מהשם של יבגני הבן זונה שעשה לי טראומה
לחיים והסיפור מוקדש למתוקים שלי - אור, איתי וליאור.מה הייתי
עושה בלעדיהם? איך אני אמורה להמשיך את חיי עכשיו?
אוהבת!