"בד"כ אין לנו הרבה סיגריות כאן," אמרתי לה בשקט, "אבל שמרתי
שתיים במיוחד לביקור שלך."
הוצאתי שתי סיגריות מקומטות מהכיס, דחסתי אותן והגשתי לה אחת.
היא נראתה מבוהלת כל כך, מפוחדת.
רציתי שהיא תחייך. יש לה חיוך יפה, היא יפייפיה...
"ממש בית משוגעים פה", אמרתי לה בחיוך.
אבל היא לא צחקה. היא רק נהייתה יותר רצינית, יותר עצבנית.
"באמת! תסתכלי", הסתכלתי סביב ופתאום נחו עיניי על הזקן הרוסי
הפרנואיד, שמחפש בכל מקום את חיילי הגסטאפו כדי שלא ייתפסו
אותו.
"ולדימיר! רוץ מהר, מהר! הם באים לתפוס אותך! חזור לרוסיה,
מטונף!"
עיניו של ולדימיר הזקן נפערו בפחד והוא החל רץ בכל החדר הגדול
עד שבאו שני רופאים גדולים, קשרו אותו למיטה נישאת וגררו אותו
פנימה, מאחורי שער הפלדה הגדול.
היא עדיין לא צחקה. היא אפילו לא הסתכלה לי בעיניים, רק על
השולחן פלדה הקר שהפריד בינינו...
הפניתי את ראשי הצידה.
אישה מבוגרת, עם הרבה קמטי עייפות ודאגה בפניה הסתכלה עליי.
"מה את מסתכלת, מטורפת!"
היא צרחה.
"היי, את!", השומר קרא לעברי, "תרגעי אם את לא רוצה גם"
,והצביע על מיטת הקשירה הנשאת, המחכה למטורף הבא שיילקח עליה
לחדר בידוד "ואגב, נשארו לך עוד חמש דקות לסיים את הביקור."
"כושי מטומטם...", סיננתי.
"שתי דקות!", הוא צעק מליד השער.
הנחתי את לחיי הימנית על שולחן הפלדה הקר, הוצאתי בורג חד
שפירקתי מהמיטה בחדרי השינה בבית החולים והתחלתי חורטת כתובת
על השולחן.
אחד השומרים ראה אותי והחל רץ לעברי, קורא לעוד שומר שיעזור
לו.
שניהם תפסו אותי בידיים, בעטתי בכסא וצרחתי.
היא הביטה, עיניה זולגות ומבטה לא זז ממבטי.
בעודם גוררים אותי החוצה לחשתי לה "אני אוהבת אותך", בתקווה
שהיא הצליחה לקרוא את שפתיי, "רק עוד קצת."

לאחר שהם סגרו את השער היא נשארה שם, בשקט. היא לא זזה.
מסביבה מדדים להם כמה פסיכים, אבל הכל נראה לה יותר שקט.
היא נזכרה בכתובת שחרטתי קודם לכן על השולחן, והעבירה עליה את
אצבעה הצחורה.
"הלוואי שהייתי השמיים".