אבא ואמא כבר אינם, דודי ומיקי פרחו ברוח ואינם. בשנים הללו
בימים הללו בשעות הללו לא העזה שירה לחתוך עגבנייה לסלט או
לנהוג בעצמה, בשעות הללו ארבה הסכנה בכל פינה. בשעות הללו
התכנסה אל עיר המקלט שלה בדירתה של רותי, שמעולם לא נבחנה
בנייר לקמוס ומעולם לא פרחה ברוח.
היא היתה משוטטת במטבח, בחדר האמבטיה, תוחבת את אפה לארון
המבולגן בחדר השינה, שואפת אל תוכה את ריחה העז של הממשות
הנודף מן החפצים ואווירת הבית. לפעמים היתה משאירה לרותי פתק
צהוב קטן על השולחן במטבח.
הייתי כאן
ולא היית
תבטיחי לי
שאת ממש
ממש
קיימת
שירה
ארבייטמן
רותי היתה ממהרת להגיע. לעיתים חלף כבר שיאו של ההתקף, והיא
מצאה את שירה מולכת בקיסרותה הזעירה שבמשרד "כהן את ארבייטמן",
שפתיה וציפורניה משוחות באדום מבריק. שירה היתה מחייכת אל רותי
את החיוך שלה, שרותי כינתה "חיוך מס הכנסה" ומחווה תנועת ביטול
בידה - זהו. נגמר. הכל כבר מאחוריה.
אבל לעיתים היתה מוצאת את שירה בשעות הקטנות של הלילה במשרד.
יום שלם ניסתה נואשות להיאחז בציפורניה באשליה של אותו קיום
שסיפק לה המשרד - יבשושי כנייר ומרגיע כדו"חות מע"מ. פרחיה,
המזכירה, וטלי, מנהלת החשבונות, הלכו הביתה אחר הצהרים. נשאר
רק כהן המחוק וגם הוא הלך הביתה בשעות הערב המאוחרות. אשליית
המציאות, שממילא היתה חמקמקה ובוגדנית, קרסה. פניה של שירה היו
ריקים. יחד עם תחושת הקיום נמחו גם תוויהם.
"זה נורא" אמרה רותי, ריח חוצות נכנס עמה פנימה
"האזור הזה של הנמל. איחסה פיחסה. נטוש כאן, בבוקר עושים כאן
סלאלום קונדומים משומשים. הרגע מישהו עצר את המגלשיים שלו
בחריקת בלמים לידי." היא השתתקה והביטה בשירה. "כל פעם כשאני
חוזרת הביתה, אני מחפשת את הפתקים הצהובים האלה שלך בלב רועד.
את יודעת מה אני עושה אם אני מוצאת פתק?"
שירה בהתה בה בחוסר עניין.
"אני הולכת לאמבטיה. יש לי שם ראי באורך מלא. אני מסתכלת בדמות
עצמי והפחד אוכל אותי. אחר כך אני מתפשטת לאט והלב שלי ממשיך
לפעום חזק עד שנדמה לי שאני רואה את הפעימות שלו בחזה, כמו
הדופק בשורש כף היד. אני פוחדת שמתחת לבגדים אין לי כלום -
אוויר, רוח רפאים שקופה, טהורה וצלולה."
פניה של שירה היו ריקים. היא לא אישרה ולא הכחישה.
רותי פרשה את כנפי השכמייה שלה כמו ציפור ענק סביב גופה של
שירה.
"את מבקשת כל כך הרבה, שירה ארבייטמן, ונותנת כל כך מעט. את
מבקשת ממני הוכחות לקיומי. אפילו את קיומו של האל קל יותר
להוכיח."
" זה מוות בחיים." קולה של שירה נשפך בכבדות, כמו דבש "זה מוות
בחיים. אין לי אדמה מוצקה מתחת לרגליים, אין לי עור."
"אולי קבוצת תמיכה?"
"לבדידות הענקית הזו?"
לראשונה הווריד חיוך את לחייה של שירה "יפרשו שטיח תומך תחת
רגלי? שטיח מעופף שיחצוץ ביני לבין הלא כלום מתחתי?"
"את חייבת לייצב את עצמך על השטיח המעופף בכוח. אל תהיי
מפונקת. אני עוצמת עיניים בכוח הרצון ואינני פוקחת אותן, אלא
רק לפעמים, כשלא נותרת לי ברירה ואת משאירה לי פתק צהוב על
השולחן במטבח."
"מפונקת? מפונקת זו רק מילה. באביב, כשהכל פורח ואילו את דומעת
בגלל אבקת הפרחים באוויר, האם את מפונקת? נסי לומר לעצמך
שבאבקת הפרחים הריחנית אין כל סכנה. נסי להגיד לעיניים
המפונקות שלך שאביב בחוץ ואל להן לדמוע. הגוף לא משתכנע. הוא
ממשיך להתגונן, למרות שאין כל סכנה, רק אבקת פרחים תמימה.
באלרגיה אין כל הגיון. זו תגובה משוללת קשר כלשהו למציאות."
"מציאות זה מצוין." רותי חייכה. על גלי המילים חוזרת שירה
לחיים.
"אי אפשר לבחור, רותי, אי אפשר לרתום את כוח הרצון לעניין. יש
כאן משהו לגמרי פיזי - קוצר נשימה במקרה שלך וכאב בלתי נתפס
במקרה שלי. את יכולה לייצב את עצמך על שטיח מעופף בעיניים
עצומות, אצלי הכישורים הללו פגומים. כאילו איבדתי את המשקפיים
הנכונים. בעצם, מעולם לא היו לי. במקומם קיבלתי משקפת הפוכה.
זרה."
"את זוכרת איך הכל התחיל?"
"כן, משהו מעומעם. נעים. רשת שנפרשה לרגלי כשהייתי צעירה מכדי
להבין, והתפתיתי לקפוץ לתוכה שוב ושוב. זה היה כיף, כמו ברגע
לפני שנרדמים, או כשמתעוררים משינה עמוקה וטובה. פתאום מסתכלים
על הכל דרך משקפת הפוכה. אלה היו 'רגעי הלאמת' שלי.
אבל אחר כך התחלתי לרתום את רגעי הלא אמת האלה לעגלה כבדה מדי.
כשהיה קורה משהו לא נעים, כשמשהו היה מרגיז אותי או מפחיד אותי
בילדות המוגנת שלי, שלא היה בה משהו ממש מרגיז או מפחיד, סתם
גיהינום ילדים רגיל, כשהבטן שלי היתה מתכווצת במבוכה וכל
שרציתי היה להיעלם, הייתי אומרת לעצמי שזה כלום, הלאמת ממתינה
לי. כשמישהו הרגיז אותי, הייתי לוחשת 'זו לא אמת זו לא אמת זו
לא אמת זו לא אמת. בסוף כולם מתים.
-בסוף
--כולם
---מתים.'
זה היה לחש הקסמים.
לא היה כאן רצון לנקום, אלא רק הרהור, שהלך ונעשה נינוח ככל
שחזרתי על הלחש, הרהור על משהו שיקרה ממילא ויוציא כך את העוקץ
מכל ההתרגזות המיותרת הזו. גם אותך הרגתי כך כמה פעמים.
לחש הקסמים זימן את הרגעים הללו, אבל אחר כך הם החלו להגיע ללא
הזמנה. קודם ייחלתי לבואם, ועתה נעשו מאיימים כמו חלום טובעני.
חלום טוב אני.
אלא שאני אינני מסוגלת להקיץ ממך.
השליטה אבדה לי, והנעימות הפכה לפורענות, לחוסר אבחנה מוחלט
בין טוב לרע ומשום מה הימשכות לעבר הרוע, למיזנתרופיה. לכן אני
לא נוהגת בזמן ההתקפים, לא מתקרבת לחפצים חדים ולמקומות
גבוהים, לא מבקרת את אחי וילדיו הקטנים. 'האני הטוב' שלי
מתכווץ באימה גדולה פן אפגע במישהו חסר אונים או נותן אמון."
