"בוקר אור, מיס רשף," עניתי לברכת הבוקר של אביגיל "העיניים
שלך מאירות הבוקר. איך היה בקפריסין? סופשבוע רגוע?"

אביגיל ישבה מהצד השני של השולחן שלי והסתכלה בי במבט צדדי,
משתדלת בכל כוחה לרשוף מבטים מלאי משמעות.
אני מתחכם אתה, משחיל בדיחה פה וקריצה שם, שומר על מגניבות
חמימה אך לא דודית מדי, כזו שתחדור כמו רוח רפאים את חומת
הבטון שלה.

"יש לך ד"ש מזוגתך. פגשתי אותה בבוקר בבנק ." אביגיל חייכה.
"תגיד, ליאור, היא מחלקת שם תה?"
"היא רק שמה את הסוכר בתה." חייכתי חזרה. "מישהו אחר מקבל
משכורת על לערבב."
פינג פונג של חיוכים.

אביגיל רשף, עורכת ראשית בעתון המקומי" הקרת", היא
"one-trick pony", והיא שולטת בטריק שלה ללא מצרים. השילוב של
עוקצנות בוקית, שביעות רצון עצמית וקול סמכותי וערב לאוזן
מכריע אותי תמיד בנוק אאוט.
"אתה יודע, ליאור, יש סיכוי שגם אתה תתחיל לחלק תה..." היא
אמרה ומבטה הוסיף לרשוף.
"...כי חוץ מתשבצים, ליאור, אתה כבר לא עושה כאן כלום."

זה לא היה בדיוק ככה. תשבצים, תשבצי הגיון ליתר דיוק, הם אמנם
בתחום אחריותי. אין דבר קל יותר מלחבר תשבצי הגיון. הבעיה היא
רק לפתור אותם. גם פינת "סוף מעשה במחשבה תחילה" - הגיגים
פסאודו רוחניים יהודיים קבליסטיים - היתה שלי, כך גם "אצלנו
השבוע", המלווה באיוריה המגושמים של אביגיל.
אני אחראי על אספקת החומר הרך של העיתון- חמשירים, פינות
ייעוץ, מתכונים. על פינות שונות אני חותם בשמות שונים, ורונית,
אשתי, מגלגלת עיניים ואומרת שעשרה טורים שונים שווים עשר
משכורות חודשיות שונות. לפחות.
אבל כל עשר המשכורות החודשיות שלי שוות זו לזו בדיוק נמרץ
ומהוות עשירית מהמשכורת האחת הדולפת בעשירי לכל חודש מחשבונו
של "הקרת" לחשבוני בסניף הבנק שבו פגשה אביגיל ברונית.

"אתה לא מספק את הסחורה, ליאור. אני לא דורשת הרבה. אני יודעת
שלקרסוליים של קובי קשה להגיע, אבל אפילו ענת מ'קול העת'
משאירה אותך מאחור. נראה לי שהיא מדווחת ממש מתחת לשולחן של
ראש העיר. גם כשאתה מביא סקופ, מוכרחים להכחיש אותו בשבוע
שלאחר מכן. תשבצי הגיון זה לא מספיק, ליאור, זה חומר רך.
אנשים, ליאור, רוצים לנעוץ את השיניים בבשר מדמם. בלי זה,
ליאור, אין לנו זכות קיום. אנחנו יכולים להתקפל כבר מחר,
ליאור, ואת הציוד למכור במחיר מציאה ל'קול העת'."

הציוד יימכר ל"קול העת" יחד עם קובי. קובי  מספק את החומר
הקשה. שביתת עובדי העירייה, חלונות מנופצים במרכז המסחרי
ו"מוות לערבים" שרוסס שחור על גבי סגול על האוטובוסים של "אכרם
טורס". קובי נותן פייט שחור על גבי עיתון לדיווחי תחת-השולחן
של ענת מ"קול העת".
קובי וליאור - מצא את ההבדלים.

גם אני צריך לספק חומר קשה מדי פעם, והיעדר קשרים מתאימים
איננו סיבה, הוא רק תירוץ.
מעשיה של ענת תחת שולחנו של ראש העיר הם בלתי ניתנים לחיקוי
ושחזור, מפקד תחנת המשטרה הסכים להיות בן דודו של קובי למשך
שארית חייהם המשותפים, אביגיל היא חברת ילדות של יושבת הראש של
ועד ההורים המרכזי ואני נשארתי בלי כלום. רק עם דוקטור אבישי
אורן, אחיה של רונית.
אבישי הוא אסטרונום.

רונית אומרת שרופא ילדים במשפחה זה טוב. גם רופא נשים.
גם רופא שיניים. אני מוסיף.
ומוסכניק. אומרת רונית ואינסטלטור לא לשכוח.
ראש עיר, מפקד תחנת משטרה ויושבת ראש של ועד ההורים הם נכסי
צאן ברזל. משפחה המתנאה באסטרונום היא סמרטוט אדום בעיניה של
אביגיל רשף.

הבטתי באביגיל. היא קמה מהכסא. מותניה צרים ומעליהם מיתמר גוף
דקיק ומחוטב וצוואר ברבורי, אלא שלמן המותניים ומטה היא מתעגלת
בצללית קצרה ורחבה. כל זמן שישבה מעבר לשולחן נראתה כברבור
אצילי, וכמו ברבור היוצא מן המים נראתה כשקמה ומתחה את קומתה
הזעירה והתנודדה בהילוך ברבורי אל פתח החדר.
אביגיל געגע - ברווזה עיתונאית.

"אבישי מגיע אלינו היום." אמרתי. "את מכירה אותו, האח של
רונית, האסטרונום המשפחתי. את רוצה שאראיין אותו?"

היא כבר עמדה בפתח, ולא אמרה מילה על מדור אסטרולוגיה. את זה
אני כבר עושה במילא.
"אסטרונומיה, אסטרולוגיה..." חייכה לבסוף. "זה אותו דבר
מבחינתי. אתה רוצה ראיון עם האח של רונית? למה לא? קצת חורים
שחורים, קולומביה, סטרואידים. עתון מקומי לא חייב להיות
מקומוני, ליאור."
מקומוני.
פרובינציאלי היא רצתה להגיד. ידעתי שבהיעדר "חומר קשה" ובאין
ברירה אחרת גם הקטע האסטרונומי ידבר אליה. אסטרונומיה היא הדבר
הכי פחות פרובינציאלי שניתן להעלות על הדעת, ואביגיל סולדת
מפרובינציאליות. לעיתון שלנו קוראים "הקרת", כי אביגיל, שאיננה
פותרת כלל תשבצים, איננה מוצאת כל קשר בין קרת לבין קרתנות.
אחת הסיבות שקובי הוא עיתונאי המחמד שלה נעוצה בנון קונפורמיזם
הבוטה שלו. כשיצא חוזר העירייה המחייב את בעלי הנכסים לסייד את
בתיהם בלבן, סייד קובי את ביתו בצהוב-בננה לוחמני ויצא עם
כותרת שמנה ואדומה.
"קזבלנקה?!"
נכתב שם, ומתחת לשער הניצחון חייכו אינגריד ברגמן ובוגי זו אל
זה ונראו כמו אביגיל רשף וקובי. חיוך צחור שיניים ונון
קונפורמיזם בצהוב-בננה.

מבטה הרושף של אביגיל נח על חולצתו הלבנה של אבישי ועל כתם
הקפה החום בהיר שהתנוסס עליה. האנרגיה הברבורית-ברווזית,
שנותרה בחדרי גם לאחר שחייכה והלכה, גרמה לידיו להמשיך ולרטוט
ולקפה להוסיף ולהישפך. שלולית חומה נקוותה על השולחן והחלה
לטפטף אל השטיח.
זולת הקרינה הנובעת מאביגיל, לא היתה כל סיבה שהיתה יכולה
להביא את דוקטור אבישי אורן להתרגשות כזו בעיצומו של ראיון
שגרתי על חורים שחורים, התלקחויות סופר נובה ואסטרואידים אצל
שבתאי כוכבי (קו קו, גברת, תפתחי. שבתאי זה אני. אביגיל בחרה
לי את השם...).
"אל תגיד לי שנדלקת על רשף," אמרתי לו "מאוד לא מומלץ. זאת אחת
שחושבת שאסטרואידים זה משהו שאסור על פי חוק על ספורטאים
ושהנחיתה על הירח יכולה להתבצע רק בלילות ורק כשהירח נראה כמו
בננה, כדי שיהיה איפה לקשור את החבל של החללית. חוץ מזה יש לה
מישהו, קצת קטן עליה, אבל נחוש. הם חזרו עכשיו מסופשבוע
בקפריסין. אפשר לראות לה בעיניים."
הידיים של אבישי רעדו ממש חזק. מסכן. הנחתי את הידיים על
הידיים שלו והסתכלתי לו ישר בעיניים:
"זה לא שהם התחתנו שם, אבישי, הכל פתוח. היא סתם לקחה לשם את
הבחור כדי שיתביית לכיוון הרצוי."

הוא בחור חמד, אבישי, משכמו ומעלה, ומשום כך נמצא ראשו גבוה
מעל העננים. ממרומים נראה הילוכה הברווזי של העלמה געגע כרפרוף
כנפו של פרפר, פרפר קטן שעושה לו כזה תוהו ובוהו ושלוליות קפה
כאוטיות על השולחן שלי.

"אסור על פי חוק על ספורטאים" הוא מלמל וחייך חיוך קצת עקום
ולקח לגימה ממה שנשאר מהקפה. הכנתי גם לעצמי ספל.
אחר כך הוא התחיל לדבר.

"אז מה אתה אומר, אבישי, יום חמישי לפני הצהריים?"
"כן," השיב אבישי. "הוא ענק. יותר מתשעת אלפים מאתיים קילומטר
מרובע. תתאר לעצמך את קפריסין למשל..."
תיארתי לעצמי. תיארתי לעצמי כיצד רונית ואני אוכלים איקרה
בטברנה של קוסטאס ליד פאפוס. חשבתי גם על אביגיל.
"...והוא גם נראה כמו קפריסין. אנחנו קוראים לו 'קפריסין אחד'.
לא יהיה שני. בתשעים ותשעה אחוז זה גמר גביע קוסמי."  

גם על החולצה שלי היה עכשיו כתם חום וגדול של קפה. מתחת לכפות
ידיו המזיעות והרוטטות של אבישי רעדו עכשיו גם הידיים שלי, קצת
מהלם קצת מצחוק. אבישי הוא בחור רציני ולכן הידיים שלי רועדות,
אבל אני, לעומת זאת, בן אדם קטן ולא יכולתי להפסיק לצחוק
כשחשבתי על אביגיל. איזה הלם תחטוף העלמה געגע מסוף שבוע בלתי
מתוכנן כזה בחייה המתוכננים.

אבישי מת לראות את רונית והילדים, אבל כיוון שהקדים קצת את
בואו ורונית קודמה בדיוק השבוע לתפקיד מערבבת ראשית של סוכר
בספלי התה, לא היה לאיחוד המשפחתי שום סיכוי להתממש לפני שמונה
בערב. הוא תלה בי עיני קוקר ספאנייל עגומות.
"רונית תחטוף שוק אם אשאר לישון אצלכם. אבל לא אכפת לי. תסדרו
לי מקום על הספה בסלון."

"אני בטוח שבסיטואציה כזו גם רשף תסכים לארח אותך. זה ייראה לה
מאוד רומנטי, גדול מהחיים כזה. אתה האיש אשר מביא את הבשורה.
ממש ממש לא פרובינציאלי."

"אף מילה לאביגיל," אבישי זקף אצבע מתרה. "גם לא לרונית ולאף
אחד אחר. זה בלתי נמנע ופאניקה לא תועיל. הכל אוף-דה-רקורד,
ליאור. אם תרגיש שאתה מוכרח לדבר על זה, תבוא אלי. נעביר את
המטען מכיס לכיס. תחשוב שהצלת אותי, מנעת ממני סבל נפשי. גאלת
אותי מהשתיקה הארורה והיודעת כל הזו. אתה יכול לסמן קו על הקת,
עשית מצווה. עכשיו, כשאנחנו משיקים לאינסוף, המצוות הופכות
רלוונטיות יותר מתמיד."

אחר כך אבישי יצא מהחדר והלך להגיד היי לרשף ולקובי. הוא רצה
שנרד יחד לאכול במזנון של רינה למטה, אבל למרות שבדרך כלל הבטן
שלי מצלצלת בדיוק בשעה אחת, לא הייתי רעב. רציתי לעשות משהו
אחר. לא יודע מה. רציתי להתקשר לרונית, אבל לא היה לי נעים
להפריע לה בערבוב. חשבתי להוציא את הילדים יותר מוקדם מהצהרון,
אבל אחר כך חשבתי שגם אם אחכה קצת ואוציא אותם בשלוש וחצי,
נניח, זה לא יהיה סוף העולם. חבל שאין לי כאן איזה עתון לקרוא,
עתון נורמאלי, לא "הקרת". קצת ספורט ישר מסדר לי את הראש. זה
לא רק מה שכתוב, אלא זה שאני יודע  שהכל - ספורט, חדשות,
פלילים ואפוקליפסה - יוצא מאותו בית הדפוס, על אותו הנייר
ובאותה הדיו. הידיעה הזו והיכולת להפוך דף נותנות לי כוח.
רונית אומרת שזה אסקפיזם. האמת היא שהדבר הכי אסקפיסטי שאני
יכול לעשות עכשיו זה ללכת לתפוס איזו שיחה קלה עם העלמה געגע.
הבוקיות שלה ושביעות הרצון האינסופית שלה מעצמה הן אקמול לנפש,
אבל היא ירדה לאכול עם אבישי.
מילא.
תשבץ סוף השבוע עמד ריק על השולחן. בדרך כלל אני מחרטט את
ההגדרות ביום חמישי בצהריים, ממש  לפני ההורדה לדפוס, אבל יום
חמישי בצהריים הפך, איך לנסח זאת, בלתי רלוונטי במידת מה.

אני עובד עם תבניות קבועות. שש עשרה מאוזן הוא תמיד מילה בת
שמונה אותיות. התחלתי שם.

16 - יהורם גאון, למשל, עם בנה של קנגה ועם קפריסין, למשל,
יגיעו אלינו בסוף העולם אפופים בהבל. (8 אותיות).

אח, הבל הבלים, נהדר.
אולי במקום "בסוף העולם" כדאי לכתוב "בסוף השבוע"? חה, הצחקתי
את עצמי, בחשתי את החלל והזמן למרק קוסמי.
נראה לי שאני אקח את זה הביתה ואתן לרונית לפתור. היא בטח תגיד
שההגדרה לא משו.
מה אכפת לי? העיקר שזה יצחיק אותה לחשוב על יהורם גאון, ס"ט
נעים זמירות והאיש הכי פחות אפוקליפטי שאני יכול לחשוב עליו,
רוכב ללא אוכף יחד עם רו, הקנגורו הקטן. סילוני אדים
אופפים אותם כשהם מדרבנים את סוסם. זהו אסטרואיד ענק, גדול כמו
אי. כמו קפריסין, למשל.

                         א סט רו אי ד

אי בודד ושרמנטי מתביית אל פלנטה עגלגלה ותמה. סופשבוע מעורבב
ופרוע וגמירה קוסמית ותגעש ותרעש הארץ ואל שמיים שחורים יזדהרו
ויעלו רשפים של אש.