והיא כואבת. והיא בוכה. והיא מקנחת את האף והיא פולטת יבבה
קטנה והיא משפשפת את הדמעות, לא ממש מייבשת אותם, רק מורחת
אותם בצורה אחידה על הלחיים.
פרצופה בוהק מהם.
חם פה.
והיא נושאת אליי את עיניה - ואין לי מילים.
והיא מתייפחת בשקט ואין לי מילים.
ואני לא מסוגל להפנות מבט ואין לי מילים.
אני קפוא בשתיקה, מביט בה, ואין לי מילים.
היא נאנחת בשקט, מורידה את עיניה ומתחילה לספר לי את מה שאני
כבר יודע.
ומבין השפתיים הרועדות, מתוך הגוף המכופף הזה, הכל נשפך
החוצה.
כל הדברים שעשו לה.
כל הזוועות וכל הכאב וכל הדמעות והדם וכל הפלונטרים בקרביים
שלה, כל זה בטון דיבור שנשמע לאוזן התמימה כאדיש ומרוחק, אפילו
קר - אבל אני יודע אחרת.
זה בפירוש לא טון של אדישות וריחוק.
להיפך - זהו קולה של שוכנת בגהינום, של האנשים שמכירים את
הייסורים כבר נצח.
כשהגרון כבר מושחת מלצרוח לשווא, ככה זה נשמע.
והיא מסיימת, והיא מחכה -
ואין לי מילים.
והיא מסתכלת לתוכי, לבפנים שלי עם המבט המבקש הזה, לא מתחנן,
רק מבקש, כי למרות הכל היא יודעת בדיוק מה וכמה היא מבקשת.
למרות הכל.
ואין לי מילים.
והיא בוהה לי בנשמה, והיא חופרת בי עם העיניים שלה, והיא
מקרינה עליי את השאול הפרטי שלה עם המבט הזה, ואין לי מילים.
אני קפוא בשתיקה, קפוא במבט שלה, רוצה לדבר, גרוני מתפתל,
שפתיים רועדות - ואין לי מילים.
היא מחכה קצת, נאנחת בשקת, מורידה את מבטה וממשיכה לספר לי.
על אחרי.
על אחרי שכל העולם כבר עבר בתוכה. על אחרי ששרטו אותה, ששרפו
אותה, שסיבכו אותה וקשרו בה קשרים.
על אחרי כל זה, כשהיא בנתה את עצמה מחדש בזריזות האפשרית על מה
שנשאר, ממה שנשאר, ויצאה חזרה אל התופת.
ככה, עם מה שיש.
על איך שכל כיוון שאליו פנתה, וכמה דרך שבו התקדמה - תמיד
הגיעה לאותו מקום ממנו רצתה ללכת.
על איך שכל חייה הם אותו הסיפור, שוב ושוב, כמו תקליט שרוט -
עד כלות הנשמה.
על איך שהיא נגמרת, לאט לאט, ובמהירות גוברת כל הזמן.
על איך שאם היא לא תמצא משהו חדש בקרוב, היא תיגמר לגמרי ולא
יישאר בה עוד כלום.
והיא מרימה את המבט אליי, ומחכה -
ואין לי מילים.
פשוט (ליגלוג עצמי כבד) "ואין לי מילים".
אני עומד שם מולה. הפלורסנט מהבהב, ממש דלק וכבה לרגעים. באור
יש מולי צורה שפופה, מכופפת שמחבקת את עצמה ומתנדנדת טיפה
קדימה ואחורה, עם לחיים נוצצות ועיניים כמו שאף אדם לא רוצה
שיופנו אליו, עיניים כאלה שתחת מבטן אנשים נוטים להשפיל מבט,
לשלב ידיים מאחורי הגב ולמלמל התנצלויות - אבל ברגעי החושך,
איכשהו, הן עדיין שם.
עיניה,
מביטות בי -
ומחכות -
ואין - לי - מילים.
היא נאנחת, שומטת את כתפיה, ומתחילה לספר לי את מה שאני כבר
יודע.
את החלק הכי כואב.
את החלק שלי.
על איך שאני התחלתי את הכל.
על איך שכשהיא הייתה בת חמש, בהסעה לביה"ס, באחורי הטנדר
המתנדנד, המחליא, בפינה הכי מסריחה, הכי אפלה -
והשאר נהיה לי עמום.
השאר כואב מדי.
אבל, בערך כאן נפלט לי הקול היחידי שגרוני הבוגדני מוכן
להוציא.
"די."
ואני כל כך רוצה להמשיך, לספר גם לה.
את איך שלא עובר מאז יום שאני לא חושב על זה.
את איך שכל יום קיוויתי בכל הכוח ופחדתי בכל הכוח שכן או לא
אפגוש אותה,
את כל האלף ושבע צידוקים שמצאתי לי מאז למה שעשיתי.
את איך שאבא שלי היה מרביץ לי.
את איך שכשאבא שלי גילה את מה שעשיתי, הוא הרביץ לי הכי חזק
שהוא אי פעם הרביץ ועל הפעם הזאת אני סולח לו כי הוא צדק.
את איך שהייתי רק בן שש - את איך שהייתי נותן הכל - עד חירוף
נפשי - בשביל לתקן הכל.
את איך שחרטה לא מתקרבת לתאר את איך שאני מרגיש ושאני יודע טוב
מדיי שזה לא משנה בגרוש -
את איך ששנה לפני, מישהו עשה לי את אותו הדבר...
אבל אין לי מילים, אין לי איך להגיד לה את זה.
איך אני אומר לה את זה?
איך אני אנסח את זה?
אין לי מילים.
אין מילים בכלל.
ועכשיו אני מסתכל לתוכה.
עם כל האשמה ועם כל הכאב ועם כל השנאה העצמית -
אני בוהה לתוכה את השאול הפנימי שלי ושותק.
השפתיים והגרון שלי נחנקים ממלים שאין לי ואני שותק.
והיא מפנה את מבטה,
והיא נאנחת,
והיא שומטת את כתפיה,
והיא נעמדת, ומתקרבת אליי -
והמבט שלה שוב לתוכי, עם כל עוצמתו, פתוח לגמרי וצורב בי חור.
והיא נעמדת ממש מולי, חשופה, עם העיניים המתיכות שלה, שורפת
וממיסה ומערבבת ומסחררת את קרבי נשמתי -
והיא מתקרבת - ומחבקת אותי.
ואני לוקח אותה אל בין זרועותיי.
ואני קובר את פניי בכתפה והיא את פניה בכתפי.
ואני בוכה, והיא גם.
והאור מהבהב, ונכבה.
בלי מילים.