בית קפה קטן,
מעט אנשים
שעת לילה מאוחרת
ובמכונת התקליטים מתנגן
עוד שיר עצוב ברקע

אני מאחורי הבר,
מגישה עוד בירה
לאדם שממולי.

הוא יושב בחולצה מהודרת
עם עניבה מחוייטת,
תיק מכובד נשען ברישול
על הכסא הריק שלצידו

מתעסקת בכוסיות הבירה שבידי
מנגבת במרץ אחת אחרי השניה
מארגנת לסוף המשמרת,
שתסתיים כשאחרוני האנשים
יפנו את מקומם,
גם הוא בינהם.

אחרי כמה כוסיות
הוא מתחיל לדבר,
משעין את ראשו בידו
ומדבר על אהובתו היפה
שעזבה אותו כמה רגעים אחרי החופה.

מקשיבה בחצי ריכוז,
מסתכלת על השעון
ומנגבת את דלפק העץ
בפעם העשירית.
מביטה בו לרגע
מקבלת זיק של הכרות,
לשניה, שחולפת.

הוא ממשיך בשלו
כאדם שנמצא בעולם משלו,
מספר על הרגע שהציע לה נישואים
על הרגע שלקח את ידה,
על היום המיוחד שלא היה מאושר כאדם ממנו.

נאנחת באכזבה,
לוקחת כסא לשבת עליו,
יודעת שאת שעות הלילה מאוחרות
אבלה איתו,
מסמנת בראשי עוד לילה
של שיחות נפש מוכרות.

הוא מדבר עוד ועוד,
מספר על יופיה העצום
על תחושת הטוב שמילאתה אותו
על הרגעים האלו,
שהאמין בכל ליבו שאין רע בעולם
רק אותה.

לאט לאט אני מקשיבה יותר בעיון
הפסקתי לחושב על השעון
מבטלת את התנצלותו על השעה
רק מחכה שימשיך לדבר,
מבינה.

הוא מגיע לרגע הפרידה
אוחז בחוזקה בכוס הבירה הגדולה בידו
מתאמץ לא לבכות ומוחה דמעה סוררת
בקצה שרוולו המכובד.

מושיטה את ידי,
נוגעת בכתפו בעידוד
מדקלמת את המשפטים הידועים
שיש עוד דגים בים,
ויגיעו עוד רגעים כאלו,
רק שצריך להתרפק על זכרונות העבר
אבל להמשיך הלאה
החיפוש אחרי הרגעים הבאים.

הוא מחייך אלי בחיוך חם,
פניו מאירים ועיניו נוצצות
משאיר לי טיפ נכבד בתוך ידי,
ממלמל משהו על שלפעמים המנחם,
צריך להפנים את מילותיו שלו

אני מסיטה את מבטי
לשבריר של רגע
והוא נעלם.

מסתכלת לצדדים
מחכה רבע שעה אולי ישוב,
אולי הלך לשרותים.

נועלת את הפאב לבד,
הולכת לביתי הבודד,
רגע לפני שנרדמת
מתבוננת בכוכב אחד מאיר

ומשתעשעת עם המחשבות בראשי
אולי בעצם הוא היה סימן
לא לקוח רגיל שבא לשתות,
אולי הוא לא היה כלל
רק פרי מחשבותיי
אולי האהובה היא בעצם האושר עצמו
שנמצאת איתנו לכמה רגעים
ואחר כך נעלמת באפלה,
משאירה אותנו
מתענגים על זכרה,
מחכים לבואה שוב,
בוכים על לכתה
עד לפעם הבאה שהיא מגיעה.