"תתני לי חיוך אחד קטן, ודי." הוא אמר לה.
זה למעשה כל מה שהוא אי פעם רצה לראות על הפנים שלה. חיוך אחד
קטן.
אבל לה היה קשה מאוד לתת לו את מה שהוא ביקש. זה לא שהיא הייתה
עצובה... פשוט אף פעם לא הייתה לה סיבה לחייך. חיוך בשבילה היה
דבר שלא חולקים עם כל אחד. משהו, אישי. פרטי. ואף אחד עוד לא
הגיע למקום ההוא בלב שלה, שמצריך חיוך.
ועכשיו... היא לא ידעה איך להתנהג איתו. איך להפתח? כל השנים
האלה, אף אחד לא גרם לה לרצות להשתנות... והיא אהבה אותו, ואת
מה שהוא גורם לה להרגיש.
"חיוך אחד קטן, ודי?" היא שאלה אותו.
"כן. ואני לא אבקש יותר שום דבר."
אז היא חייכה.