יום שבת בבוקר עדיין בחלום,
הפלאפון לא מפסיק לצלצל,
אבל למה לי לענות?
היא הרי יודעת שאני ישן.
הפלאפון עדיין מצלצל,
טוב אני עונה,
היסטריה, בכי, דנה נהרגה,
מאותו רגע לא נגמר החלום,
רק שהוא כבר לא חלום,
יותר קרוב לסיוט,
אני רוצה כבר שמישהו יעיר אותי,
שאני אסע אליך מהר,
כדי שאני אשמע את הצחוק היפה שלך,
כדי שאני אחבק אותך חזק חזק,
אני רוצה להריח אותך,
כולם מחבקים אותי ובוכים לי על הכתף,
אבל לאף אחד אין את הריח שלך!
אני רוצה לבוא אליך הביתה ולשמוע אותך צוחקת, לראות אותך
מחייכת,
אבל אני בא וכולם כל הזמן בוכים!
אין צחוק!
אין אותך!
הבית ריק!
מה עושים עכשיו?
תני לי סימן, לבכות?
לצחוק?
איפה את עכשיו?
את יכולה רק לחזור להביא לי חיבוק?
רע לי פה, אני לא רוצה לחיות,
אני רוצה למות כדי להיות איתך!
לא רוצה שתהיי שם לבד!
כולנו עכשיו ביחד, כל האנשים שאת אוהבת, ואפילו האנשים שאת
שונאת,
אבל את עדיין לא כאן!
הכל מלא מכתבים, תמונות ויותר מידי דמעות,
אני עדיין לא חושב שזה אמיתי,
כמוני כולם חושבים שעוד רגע תחזרי,
תיכנסי בדלת ותגידי, "סתם שטויות",
עם החיוך המקסים והעיניים האפורות,
בלונדה שלי, את שומעת אותי?
אני צריך אותך פה, אף פעם לא ירדו לי דמעות בלי שניגבת,
אף פעם לא הלכת מבלי להיפרד,
בבקשה תחזרי, אני מפחד!
ד. ז. 3.4.04 |