שירת דמעותיה מספרות את סיפורה, סיפרה האיום, המרגש וזה שמשאיר
אנשים פעורי פה לאחר ששמעו אותו.

רוח היה שמה שניתן לה. ניתן לה מהחברים שמעולם לא היו לה,
מההורים שמעולם לא אהבוה.  

גופה היה כל כך חטוב ומעוצב, ממש כאילו היה פרי עיטו של איזה
אמן מפורסם.

רוח... רוח הייתה שרה. היא הייתה שרה אל תוך מכאוביה, אל
האלוהים שהוא מעולם לא חדלה להאמין אפילו לא לרגע. אלוהים
שאיכזב כל כך הרבה פעמים. היא לא האמינה בו ובדרך הדתית שהוא
משרה. היא האמינה בו ובכוח שהיא שאבה ממנו בכל בוקר מחדש. בכדי
לקום ולהתמודד עם החיים שהוא בכבודו ובעצמו נתן לה.

רוח הייתה רוקדת. רוקדת לצליל נגינת החליל של הרועים בשדה
החיטה שבו הייתה מטיילת בדמיונה בכל בוקר.

רוח הייתה בוכה. דמעותיה זלגו לתוך בקבוק שאותו היא שמרה
בליבה. הבקבוק מעולם לא התמלא.

רוח נקרעה בין עולם הנפש לבין עולם החומריות שנטש אותה עוד
לפני בואה אליו. השאיר אותה ללא תקווה, ללא אמצעים וללא אהבת
אמת.

שיערה היה מתנופף ברוח שליטפה את לחייה ויבשה את דמעותיה.

יחד עם החיים הקשים שאיתם התמודדה יכולתם לראות מעל ראשה של
רוח גבוה גבוה מעל העננים את עיין האלוהים שומרת עליה ומפילה
אותה בעוד בורות איומים.

רוח הייתה הבובה של אלוהים.