ראש השנה, חג יפה, כל-כך נעים, התכנסנו כל המשפחה יחד בשעה שבע
בערב כרגיל לחגוג, ליהנות וכמו כל שנה לבסוף אחרי כל ההנאה
הצטלמנו, זה היה נעים מאוד ככה כולם צמודים ואחד ליד השני, מה
רע?
בדיוק זה מה ששאלתי, לאחר כמה רגעים הם בכו, הם פשוט עמדו בצד
אני אפילו לא זוכרת כבר אם הצטלמו... אבל בכו.
שאלתי את דודתי פנינה למה לבכות? הרי זה אירוע משמח ומביא עימו
שנה חדשה ונפלאה! אז תגידי לי למה לבכות?
איך שהוא פתאום, מן הערפל התחיל להתבהר הסיפור, ידעתי שהם
אנשים זקנים... אבל עדין סבא בן 80 והוגו במצב טוב יחסית הוא
נראה ממש בסדר.
לא שאלתי יותר מידי כי ידעתי שזה נושא רגיש.
פשוט הייתי מדוכאת, אבל לא סיפרתי לאף אחד מה עובר עליי.
באותם רגעים הייתי אנוכית ידעתי כמה קשה לאחרים אבל באותו זמן
הייתי המרכז, חשבתי רק על עצמי ובלבד.
חזרנו הביתה וישר בלי לחשוב רצתי לחדר, כמובן שאף אחד לא הבין
מה עובר עליי אז פשוט הניחו לי.
אני כבר לא יודעת לתאר כמה זמן עבר מאז אותו חג, אבל אותו יום
היה בשבילי אבל נוראי.
חזרנו לבית הספר לאחר החג כמובן והשגרה המשיכה, כמה ימים לאחר
אותו אירוע (החג) בשעה 12 לערך אני רואה את אימי דרך החלון,
אוקיי היא והמורה ידידות אבל לבוא בשעה כזאת?! בשביל מה?!
היא הוציאה אותי מן השיעור לא העלתי במוחי מה עלול לקרות,
אבל זה קרה. הוגו שהיה במצב כל-כך טוב בראש השנה, החג היחיד
ששמחתי עליו! שתמיד ידעתי שמביא התחלות יפות חדשות וטובות!
הוא נפטר, לא ידעתי מה אני אמורה להגיד, פשוט בכיתי.
השבעה הייתה קשה, אבל עכשיו כל צל של אנוכיות ירד ממני, כל-כך
התרחקתי, לא הבנתי מניין הכול מגיע. אישתו, משפחתו, כולם פתאום
כל-כך שחורים.
איכשהו לבסוף זה נראה כאילו עבר, לא מדברים על זה, שקט.
הצלקת נשארה בי, חצבה בליבי מקום גדול הרבה יותר בשבילו החסר.