הוא ישב לבדו בחדר מולו מחשב פועל, ידיו מונחות על ראשו ופניו
מביעות צער, פיו פתוח ופולט קול זעקה אנוש, מנסה להעביר את
הכאב אותו הוא חש, הוא נזכר בכל שנותיו הבודדות הכואבות בכל
כישלונותיו וכל מילותיו השגויות או הלא מובנות.
הוא מתיישב בנוחות הוא הצליח לגרשם לרגע אך הן עדיין שם,
מקננות ללא הפסקה, לא פוסקות לרגע, כל רצונן הוא לצאת, אך אין
למי, כי מי ישמע? מי ישמע את זעקתו של אחד? את מחשבותיו? מי
יבין או ירצה בכך?
הוא פשוט ימשיך לשבת עד שהם יגעו לקצה השני של ראשו ויקימו קן
שם והפעם חזק יותר , עד שהוא לבסוף ישחרר, ואז אין מעצור
מלהניח שיבוא, סופו, סופו של עולמו, סופם של מחשבותיו הבהירות,
אשר יברחו לצליל הזעקה של אותם מחשבות.
הוא ישב לבד בחדר וימשיך לסתום את אוזניו להלחם ללא הפסקה
בשדיו המקננים, ימשיך לעצור, ימשיך להחנק לרגעים, וימשיך לכתוב
על כאבם של אחרים, ולדבר, אך לעצמו תמיד ישים רסן, תמיד יחסום
אוזניו וראשו.
תמיד יפחד ממה שיבוא לקראתו ומן קינונם של השדים שבראשו.