זה קצת מוזר לחיות ללא ריגושים, אבל אני כבר חיה בלי אמוציות
מזה שנים. פשוט יום אחד הלכה לה לאיבוד ההרגשה ועמה כל אותם
דברים נפלאים שהיא נושאת בחובה. כל אותם הפרפרים בבטן השתחררו
לחופשי וכל אותם הזיקוקים בשמיים מזמן כבר לא מנצנצים. וניסיתי
בכל מאודי לפתח איזה שהן תחושות כלפי אי אלו אנשים. אבל הכל
היה באילוץ וזה לבטח לא הוכיח את עצמו. זה לחיות כמו רובוט
בתוך המחשבות כשהרגשות שלך אי-שם מפליגות ומשוטטות. ואתה נושא
את עיניך ותר בכל מקום ומחפש, אחר דבר מה שאותך מאיזון יוציא
וירגש. וכל אחד שאתה פוגש בדרך יועץ לך עצה ואתה קונה בכל מחיר
מכל מי שלך מוכר- איך להחזיר לך את תחושתך. אבל איפה משיגים:
אהבה, אכזבה, החמצה או לסירוגין: ביטחון בלבול, נעים, כיף
ועליונות כשרוב הזמן אתה פשוט חי בתוך אדישות. אז אחת אמרה
תמרחי שמן זית על העין השלישית ואחר אמר תסתובבי סביב הקבר וזה
יצליח בפעם השביעית. ואתה תורם לכל אגודה, לכל ניזקק לכל עובר
אורח בכביש, אבל אתה עדיין אפאטי וטרם מרגיש. אתה הולך לבית
כנסת ומתפלל וכל יום שבת מדליק נרות ואתה לא מתייאש וממשיך עוד
לנסות. ורבנים שונים את חיי מברכים בכל מיני איחולים טובים
ואני מסתכלת בעיתונים במדור החיפושים. והיו גם כאלו שהציעו
לנסות להחליף את השם ולקרוא הרבה שיר השירים וגם פרק ניבחר
מספר תהילים. והכל אתה מנסה כדי שהתחושות יחזרו, איפה הן בכלל
ומה הן חוו? אולי בחורה אחרת פקדו? וכשאתה ישן או קם על מה אתה
חושב והרגש היחידי שאתה מעכל הוא לא אחר מאשר בלבול וחוסר
אונים, כי הנפש דורשת הרבה יותר עמוק בפנים. ושנים אני מוצאת
את עצמי בחיפושים עצמיים ובמסכת של כל מני מטפלים שעושים
הילינג ודמיון מודרך ומדיטציה ועדיין את שלך - הנכסף, לא השגת.
ויום אחד בך מכה הדבר- התחושות הן איתך כל הזמן, לא עזבו אותך
מעולם. בכל רגע שאתה מחייך או בוכה הן שם. ואז אתה מרגיש הכי
בר מזל, מבורך ומאושר!