השקט הזה, אחרי הרעש הנורא. השקט הזה יותר גרוע מהרעש. כן אין
לי ספק שהיה עדיף קודם. אפילו שהיה גם את הכאב הכמעט בלתי נסבל
הזה, עכשיו גם אותו אין. מין שקט כזה של כאב.
זה לא השקט שלפני הסערה אלה השקט שאחריה, שקט כזה שמבהיר לך
בלי שום אפשרות לוויכוח שאחריו לא יהיה ויתר רעש, וגם לא יהיה
יותר  מי שירעיש. אפילו לא רחש קל שבקלים. לעולם.

התעוררתי מאוחר בבוקר ואחרי מאבק קצר ואכזרי עם השמיכה הצלחתי
לנשום את הנשימה הראשונה שלי לאותו יום. מעודד מניצחוני המוחץ
על השמיכה קמתי והבטתי מהחלון. החלון מצדו החזיר לי מבט חלוני
טיפוסי בכחול שמיים בהיר ונראה כמבטיח בשקט יום יפה. יצאתי
מהחדר ובדרכי בעטתי ברשעות בשמיכה, לועג לה על ההפסד, אבל היא
הייתה מוכנה ולפתה את רגלי בעוצמה מפתיעה שהפילה אותי לשטיח.
יצאתי בזהירות הפעם מהחדר ופניתי לאמבטיה, הכל נראה יותר מדי
מושלם. אפילו משחת השיניים הספיקה בדיוק לי ולא נשארה טיפה
לאחותי. כנראה מישהו למעלה החליט שזה העונש הראוי לה על זה
שהיא גנבה לי את העט שאני הכי אוהב. החלטתי לנצל את החופש של
ימי שישי כדי לשחק כדורסל. הלכתי למגרש השכונתי ושיחקתי עם
עצמי. אחרי בערך שלוש דקות נמאס לי להפסיד לעצמי ב"חיובים"
והתחלתי לבנות ערמות חצץ ולהרוס ולהרוס אותן בפגיעות מדויקות
פחות או יותר. המשחק המעניין הזה נמשך כרבע שעה על שנזכרתי
שלמעשה אני באתר הבנייה שליד המגרש, באותו הזמן גם הקבלן נזכר
שהוא עובד באותו אתר בנייה מסוים ושאני דווקא לא עובד שם. אחרי
בערך 100 מטר ריצה כבר הייתי בטוח שהצלחתי לברוח ממנו. עצרתי
והתנשפתי זמן די ארוך, בעיקר בשביל הרושם. יצאו לי כמה
התנשפויות מרשימות ורעשניות במיוחד לפני שחבר שלי, אהוד, שגר
בבניין ליד ירד לרחוב כדי לברר מה בדיוק הבעיה שלי. הסברתי לו
את המצב: על איך שהקבלן הענק שיסה בי את כלבי השמירה הרצחניים
שלו ואת כל הפועלים התאילנדים של שרצו לאכול אותי ואיך שנלחמתי
בהם בגבורה, השתלטתי על טרקטור וקברתי את כולם מתחת להר ענק
שבניתי אבל כלב אחד ברח ונלחמתי בו באומץ. אהוד צחק וקרא לי
שקרן קטן אבל אני ידעתי שאני בדיוק בגודל שלו ושגם הוא משקר.
אמרתי לו שעד שהקבלן בא לרצוח אותי היה לי נורא משעמם ועכשיו
כשהוא מת אז שוב משעמם לי, אהוד צחק והלכנו לקולנוע.
בדרך לתחנת האוטובוס אספנו חצץ ונסינו כל אחד לזרוק אבן מתחת
לנעל של השני. אחרי ששנינו נפלנו החלטנו להפסיק אבל זה לא שינה
כי כבר הגענו לתחנה וגם האוטובוס היה שם, פתאום נזכרתי בחלון
שהבטיח לי שיהיה לי יום טוב וחשבתי לעצמי שאולי היה משהו מזויף
בחיוך שלו. סיפרתי על זה לאהוד והוא אמר שאם אני מתחיל לדבר על
חיוכים מזויפים של חלונות אני צריך ללכת לפסיכיטפטר. איזה
אידיוט הוא. הוא אפילו לא יודע שלא אומרים פסיכיאפטר, זה עם פ'
אחד.
שוב היה לנו משעמם אז התחלנו לנחש באיזה מקצוע עובדים האנשים
שבאוטובוס. הייתה שם אישה רזה כזו עם המון שקיות של חנויות
בגדים. אני אמרתי שהיא מעצבת אבל אהוד אמר שהיא נורא מכוערת
והיא בטח התחתנה עם איש עשיר והיא לא צריכה לעבוד. הייתה גם
אחת נורא צעירה, נראה לי שהיא הייתה בת 20 בערך, היא גם הייתה
ממש יפה ושנינו היינו בטוחים שהיא דוגמנית או משהוא כזה. היה
גם אחד מלוכלך שישן עד שהכרטיסן שעלה לאוטובוס העיר אותו ושאל
איפה הכרטיס שלו, האיש המלוכלך נלחץ והתחיל לחפש בבגדים
הקרועים שלו עד שאהוד תקע לי מרפק בצלעות ושנינו אמרנו שהכרטיס
עף לו מהחלון. הכרטיסן נראה ממש כועס אבל הוא וויתר  כי האיש
נראה לו כמו עני וכנראה שגם אמא שלו אמרה לו שצריך לוותר
ולעזור לעניים, הוא הלך לאיש העצבני שישב באמצע. האיש ההוא תפש
שני מושבים על כל הציוד שלו והמחשב הנייד והפלפון עם האינטרנט,
במו שכולם רוצים ולאף אחד אין. האיש היה באמצע שיחה חשובה
וכמעט הרביץ לכרטיסן כשהוא טלטל את הכתף שלו, גם אחרי שהכרטיסן
עזב אותו שמענו אותו רוטן לטלפון כל מיני דברים על זה שאי אפשר
לעבוד ככה, אז אמרתי לאהוד שהוא בטח עובד מתוך שינה בלי לשים
לב. בסוף הכרטיסן היגיע לאיש החרדי השמן. החרדי לא הוציא מילה
במשך כל הנסיעה ורק חייך בצורה מוזרה. רגע לפני שהכרטיסן פנה
אליו נזכרתי בחיוך של החלון בבוקר, הוא היה דמה לחיוך של
החרדי. האוטובוס עצר ליד הקלנוע ושנינו ירדנו ממנו. כשכבר
דרכנו על המדרגה התחתונה שמענו צעקה ואז רעש נוראי. כל הגוף
כאב לי במשך כמה שניות ולא יכולתי לנשום ואז הכל הפסיק. היה
שקט. השקט הזה, אחרי הרעש הנורא. השקט הזה יותר גרוע מהרעש.
כן, אין לי ספק שהיה עדיף קודם. אפילו שהיה גם את הכאב הכמעט
בלתי נסבל הזה, עכשיו גם אותו אין. מין שקט כזה של כאב.
זה לא השקט שלפני הסערה אלה השקט שאחריה, שקט כזה שמבהיר לך
בלי שום אפשרות לוויכוח שאחריו לא יהיה ויתר רעש, וגם לא יהיה
יותר  מי שירעיש. אפילו לא רחש קל שבקלים. לעולם.
וואו מאיפה בא לי המשפט הזה?! אני רק בן 12, אני לא אמור להגיד
דברים שנשמעים כל כך חכמים. אם כבר דיברתי איפה אני? אה, אני
באותו מקום שבו הייתי קודם, אבל אין פה רעש. למרות האורות
האפורים. אפורים?! הכל שחור לבן! והאורות האלה אמורים להיות
אדומים! וכולם צועקים, אז למה אני לא שומע שום דבר?
יש לך הרבה מאוד שאלות
מה? מי זה?
אני.
זה לא הזמן למשחקים! יש שם אנשים פצועים, בוא נעזור להם!
לא.
מה זאת אומרת לא? החבר שלי שוכב שם!
זה לא הגיוני שילד בן 12 יכנס לזירת פיגוע.
פיגוע? לא, זאת סתם, אהה, תקלה טכנית באוטובוס!
נו, באמת.
נראה לך שאני אשקר לך עכשיו?!
לא לי.
אז למי?!
לעצמך.
מה?
תבדוק לעצמך דופק.
למה?
טוב, תבדוק לילד ההוא ששוכב שם.
למה דווקא לו? יש פה עוד פצועים.
אתה מפחד.
אני? ממה?
עדיין לא בדקת.
טוב אני הולך. רגע! הוא רק אשליה! היד שלי עוברת דרכו!
ייתכן. הנה החובש בא לבדוק אותו.

מה?! אבל זה, זה. אני!
נכון.
אבל אני פה! אני לא יכול להיות שם אם אני פה!
גישה מעניינת.
אז אני מת?!
אכן.
ואין שום אפשרות שזה טעות?
לא.
לפחות אני אגיע לגן עדן?
לא.
למה?!
כי הבאתה את זה על עצמך. הוזהרתה מראש. זוכר את החיוך של
החלון, בבוקר?
כ, כן.
נכשלת במבחן, אתה לא ראוי לחיים.
אבל אם לא הייתי חכם זה לא אומר שמגיע לי למות!
מעולם לא ביקשת סליחה על כל נזק שהוא שעשית למישהו, תמיד
הייתה שלם עם עצמך יותר מדי בקשר לכל דבר שעשית במשך חייך
הקצרים.
אז אני אגיע לגהינום?
לא.
איך לא?
נרצחת בפיגוע, אסור להכניס אותך לגהינום.
אז מה יהיה איתי?
כלום.
מה?
כלום, זה המצב הסופי שלך. וכך תישאר עד שכל מי שנפגע ממך ימות
ולך תהייה לבקש סליחה מכולם. למעשה יש לך עוד אפשרות מלבד
לשוטט בחוסר מעש, יש לי תפקיד בשבילך למעלה.
ממש תודה. תמיד חלמתי על עבודה מסודרת אחרי שאני אמות.
איך קוראים לך, ילד?
גבריאל.
ובכן בוא, המלאך גבריאל. יש לך עבודה רבה.