והוא שוב עוטה את שריונו הרעוע,
זה שידע קרבות רבים,
על גופו הקט והפצוע,
זה שמעולם לא ידע ימים טובים,
עולה על סוסו,
זה שבעבר היה סוס אלופים
ויוצא לעוד קרב אבוד,
שממנו לבטח לא יחזור כגיבור,
לא כמו בעבר,

ואתה רוצה לומר לו
-הזדקנת
-התעייפת, די

אך לבך נחמול על אותו אדם
ששוב יוצא להלחם
ופעם אחר פעם חוזר מובס
כאשר כבודו וגאוותו נשכחו מפניו
-מעיניו

והוא שוב אוחז בחרבו,
זו שידעה בעבר קורבנות רבים,
ועכשיו אין היא אלא פיסת חלד ,
כזו שרק בעל דמיון מפותח יוכל להבחין
בצורתה המקורית.
ושוב הוא מרכיב את מגנו,
זה שפעם היה עומד
בפני מהלומות המוות של אויביו,
ועתה לא מסוגל אפילו להגן מפני אבן
המושלכת מידו של ילד

ואתה רוצה לומר לו
-נחלשת
-עבר זמנך, די

            - אך לפתע מתוך החמלה והצער שאופפת
                את גופך בהיותך מביט במוכה הגורל

   עולה תחושת חמימות
     כזו שמציפה אותך וגורמת לך לחיוך קל,
         מאין הערצה כלפי אותו עלוב לא עלוב חיים,
            מטרה נאצלת, אתה חושב בנסתרי לבך
                מטרה שאתה מקווה שלבסוף תוגשם...