אנשים חושבים דברים והם לא מבינים, הם לא מבינים מה באמת אני
מרגישה, ויכול להיות שהם יודעים ואני זאת שלא מבינה מה בעצם
אני מרגישה. לא רוצה להתעמק, או לנתח. הרגש פה כה פשוט ואני לא
מבינה את הצורך לחדור פנימה ולהבין את המשמעות האמיתית.
אני אוהבת אותו ושונאת שהם מתיימרים לדעת איך.
זו לא האהבה שכתובה בספרים, וגם לא אהבה רגילה בין ידידים.
אני אוהבת את הנפש שלו ובשבילי זה הכול.
זה קשר בלי הגדרה לפחות מבחינתי וכל פעם שמישהו מנסה להגדיר
אותו זה רק מרחיק אותי ממנו, כשזה ההפך המוחלט ממה שאני רוצה
לפעמים אני לא מראה לו את זה, ולפעמים אני מתרחקת אבל אני עושה
את זה רק אם הידיעה שהוא תמיד שם בשבילי.
אז אולי אני לוקחת אותו כמובן מאליו אבל זה אף פעם לא גורע
מההערכה שלי אליו. אף אחד לא מבין ואני מניחה שגם הוא לא, ואני
מבינה את זה אבל כואב לי, כואב לי לראות שהוא לא מבין את מה
שהולך אצלי בפנים.
אני לא רוצה אותו בתור חבר, אבל הוא בשבילי הרבה יותר מידיד.
לפעמים אני מרגישה צורך להתרחק ממנו כמה אפשר אבל רק בגלל
שאנשים, וגם הוא, מחפשים להגדיר את הקשר ביננו. יש לו מקום
מיוחד בלב שלי שהוא לא יודע עליו. הקשר שלנו מיוחד כמו שהוא
ואני לא רוצה להגדיר אותו. אני גם לא רוצה להתקרב אליו יותר
מדי כי אם הוא מרגיש דברים שעלולים להרוס את המיוחדות של הקשר
שיש עכשיו, אני אמות אם אני אאבד אותו. אבל מצד שני אני לא
יודעת מה הוא מרגיש.
אני רק שומעת דברים מאנשים שחושבים שהם יודעים.
הוא לא היחיד שמבין אותי אבל הוא היחיד שבאמת רוצה.
הוא לא היחיד שמקשיב, אבל הוא היחיד שנותן לי תחושה שזה באמת
מעניין אותו. אני לא תמיד מרגישה קרובה אליו פיזית, אבל רק
אלוהים יודע כמה אני קרובה אליו בפנים.
כשהוא לידי אני לפעמים משדרת אי נוחות כאילו אני לא רוצה אותו
שם
כי הוא מתקרב יותר מדי ונכנס למקומות שאני לא רוצה שאף אחד
יראה.
אבל, אני אוהבת את איך שאני מרגישה בגלל דברים שהוא אומר.
אני אוהבת את איך שאני מרגישה קרובה אליו ושהוא הידיד הכי טוב
שלי.
אני אוהבת את הידיעה שהוא תמיד שם בשבילי ואני נהנית להיות שם
בשבילו. כשאני מרגישה שהוא מתרחק אני ישר מחזירה אותו קרוב ללב
שלי גם אם בדרך מוזרה.
אני אוהבת את איך שאני מתגעגעת אליו יותר מידיד אבל פחות
מחבר.
אני אוהבת אותו , לא כמו שכולם חושבים.
אלא בדרכי המיוחדת שלי.