[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היום, אחרי בערך 20 וקצת שנים, הלכתי להבדק בפעם הראשונה, כן,
הלכתי לראות אם יש לי את הנגיף הכי קטלני שיכול לתקוף אותנו
בני האדם. הלכתי להבדק אם יש לי איידס, וזה לא שבאמת אני חושב
שיש לי, כאילו האמנם שכבתי עם בחורות בחיים שלי והיו גם כמה
שלא שמתי איתן קונדום. אבל  אני מכיר כל אחת ואחת מהן לא
מהיום. ישבתי אצלהן בבית דיברתי עם ההורים, משפחה מאד נחמדה,
הייתי בא אפילו לארוחות שישי לשבת עם כל המשפחה המורחבת ולראות
איך הסבתא קוראת לי "חתן".
זה לא שהיו לי כל כך הרבה סטוצים, בעצם שאני חושב על זה, הסטוץ
היחיד שהיה באמת ללילה אחד ולא נמשך לתוך קשר, היה רק עם
איילת. בחורה חמודה שהכרתי באילת שהייתי בחופשה לכמה ימים
מהצבא. הלכתי למסיבה, באמת אחת המסיבות הכי חזקות שהייתי בהן,
והכרתי אותה שם.
שתינו צחקנו דיברנו קצת וזרמנו לחדר שלה. שכבנו מספר פעמים,
מין מוגן עד כמה שאני זוכר ונפרדנו לשלום כמו חברים טובים.
מעולם לא עלה בדעתי לקחת מספר טלפון או משהו, חשבתי לעצמי זה
יהיה מוזר פתאום לדבר איתה בטלפון, לבוא אליה לראות את המשפחה,
היא תראה את המשפחה שלי. מערכת יחסים וכל מיני, הרי סה"כ
שכבנו, אפילו את השם משפחה שלה אני עד היום לא יודע. לא שזה
משנה הרבה. כי אני חושב שלא אתקל בה שוב, היא תשאר זיכרון מתוק
ומיוחד מהאחת ביחידה שלא נכנסתי איתה לקשר.
אז זהו, אין לי מה לדאוג בקשר לבדיקה הזו. אני יודע שאני נקי,
אבל אל תטעו לחשוב שלא עבר לי בראש, מה יהיה אם. האמנם ההיגיון
הבריא שלי אומר לי הרי אין סיכוי, אני לא הלכתי לזונות בחיים
שלי, בטח שלא הייתי עם הומואים למיניהם. או עם בחורות שאני לא
מכיר, ולא ראיתי שוב. אני מניח שאם התשובה תצא חיובית אני
אצחק, כן נשמע מטורף אבל נראה לי שצחוק זה התגובה שתיהיה לי,
אני מכיר את עצמי הכל אצלי הוא בצחוק, החיים שלי היו צחוק אחד
גדול.  תמיד זה הייתי אני שמצחיק את כולם שנעשה מסמר הערב בכל
מפגש חברתי, ויש לי ימבה חברים. מכל הארץ יש לי חברים, אני
זוכר במסיבת יום ההולדת שלי לא מזמן אפילו עוד לא עבר חודש
מאז, איך הפלתי את כולם אולי 50 אנשים משתינים מצחוק בגללי,
אני בחור מצחיק, ליצן של ממש. אז מן הראוי לצחוק, בכל זאת אני
לא אבכה זה בטוח, אין על מה לבכות. האמנם אני לעולם לא רוצה
לדעת שאני חולה במשהו חס וחלילה, אני לא רוצה לחלות בכלום טוב
לי ככה, בשיגרה מתוקה שלי. של עבודה, זיונים, מסיבות, שינה,
כסף, חשבונות. הבוס שתמיד צועק, האמא הפולניה שתמיד צועקות למה
אני בלי סוודר. סבתא שלי שעושה את החמין האשכנזי הכי טוב
בעולם. ואבא שלי. שתמיד יהיה אותו אבא, פרקטי שאוהב עובדות
בשטח.
אחרי בערך עשרה ימים, קיבלתי טלפון לבוא לקליניקה לקחת את
התוצאות שלי. עד אותו טלפון
לא עלה לי לראש בכלל שעשיתי את הבדיקה אם לא היו מתקשרים סביר
להניח שלעולם לא הייתי מגיע.
הגעתי לקליניקה, הביאו לי את המעטפה סגורה יפה עם הסמל המגניב
של הקליניקה הפרטית.
ישבתי על הספסל בגן הציבורי הקרוב מביט על המעטפה.
אמרתי לעצמי, אולי אני לא אפתח אותה אזרוק אותה יגיד שכל זה
טיפשי ואחזור לחיי, אבל בכל זאת תהדהד בראשי המחשבה מה בעצם
כתוב שם. זאת אומרת עם כתוב שם שלילי, חיובי אולי?

                                     




פתחתי את המעטפה והיה כתוב שם יפה.
כל מיני שמות מפוצצים של חומרים בדם.
למטה, כתוב בשחור על לבן בצורה הכי טיבעית בעולם.

חיובי

                                     



הבטתי במעטפה שעה קלה.
הנה הביאו לי בבוקר בהיר אחד את גזר הדין שלי.
זה נראה כזה טיבעי כתוב שם עם חותמת של הבודק מעבדה.
חיובי, שיהיה לך יום יפה ואחלה חיים.

צחקתי, אני חושב שמעולם לא צחקתי כמו שצחקתי שקראתי את התוצאה
המחורבנת על הדף.
צחקתי עד דמעות, הבטן שלי כמעט והתבקעה לשניים מרוב שצחקתי,
אנשים עוברים ושבים מסתכלים עליי תוהים אם לקחתי סמים. או שאני
סתם עוד אחד מהבית חולים הפסכיאטרי שליד הקליניקה.

קמתי מן המדרכה שטוף דמעות וצחוק והבטתי במעטפה שנית. לא
יכולתי שלא לצחוק.
המחשבה על כך חולנית, אני מסתכל על הדף שחרץ את גורלי, שנתן לי
זמן קצוב לעשות את כל החוויות שאי פעם רציתי לעשות בחיים שלי.
זה כמו שיעירו אותך בבוקר ויגידו לך שלום, יש לך שנתיים לעשות
את כל מה שאי פעם רצית ואז אנו באים להרוג אותך. שיהיה לך יום
נעים, תבורך.

איך אני אבשר את זה למשפחה שלי, לחברה שלי, לחברים שלי.
איך אני יכול לומר להם דבר כזה.
אמא שלי בטוח תשבר, היא תשבר כמו בפעם שיוסי אחי הגדול התאשפז
בבית חולים הפסיכיאטרי בגלל סמים. היא לא ישנה לילות התחילה
לשתות כדי לברוח. אבא שלי לעומת זאת תמיד אדיש, לא אופטימי ולא
פסימי הוא פשוט אומר בסדר. המחשבה על לבשר לו, דווקא השרתה
עליי עונג, רציתי לראות איך הוא יגיב כאשר אני הולך להגיד לו
שהבן היחיד השפוי שלו הולך למות, גוסס לאט לאט, ושנזלת בסופו
של דבר תהרוג אותו את הבן היחיד שלו.
ומה עם חברה שלי? מה אני אגיד לה.

"אה מאמו'ש תבדקי לאיידס כי כנראה שנדבקת ממני ואת הולכת
למות."

איך אני אוכל לבשר לה דבר כזה. הרמתי את הפלאפון שלי מחטט
ברשימה והגעתי אליה.
חייגתי. רק מזכירה ענתה לי, איפשהו אני חושב שזה דווקא הקלה.
שלא תענה, שלא תענה לעולם.
קמתי מהספסל והתחלתי לצעוד לכיוון הבית. אמרתי לעצמי שאני לא
הולך להיות כמו כל הטמבלים האלה. כמו כל אלה שפתאום נעשים,
אצנים באולימפיאדה או שחיינים מוגזמים ויראו אותם בטלוויזיה
ועל המאבק הקשה שלהם במחלה ואיזה גיבורים הם.
אני הולך לקנות את כל סוגי הסמים שיש בעולם. כן אני הולך לקחת
כל סוג וסוג של סם עד יומי האחרון שהוא לא כל כך רחוק מעכשיו.
אותי הולכים לזכור, לזכור אותי כההוא שעשה מה שבאמת רצה, וזה
רק לשבת בבית לבד ולעשן סמים.
עברו להם ימים, הסאטלות מטורפות, הסמים האלכוהול המסיבות,
בחיים שלי לא נהנתי כמו שאני נהנה במסיבות היום. אפילו שהמקום
חרא, הכל נראה נהדר כל רגע שווה שאני אנצור אותו. כי לא נשאר
לי כלום. לא אמרתי כלום לאף אחד, אמא שלי הבינה ממעשי שאני
הולך להתאשפז כי אני הולך אחרי אחי, תהיתי לרגע אם הוא התחיל
עם כל הסמים בגלל שגילה שהוא חולה כמוני, או שסתם.
                                   



טסתי לחו"ל, ערקתי מהצבא, עזבתי את כולם והלכתי לעולם הגדול.
אני יכול לומר שמכל המקומות שהייתי בהם, אם זה אמסטרדם,
גרמניה, קנדה, ארצות הברית בכלליות.
ניו-זילנד, אירלנד, סקוטלנד.
קוסטה ריקה הייתה הכי יפה, הכל יפה שם, ג'ונגלים טבעיים
לחלוטין כמעט ולא נגעה שם יד אדם. לשם עוד לא הבאנו את מחלות
שלנו, ההרס והדם והמלחמות המטופשות חסרות הטעם על אדמה
מסריחה.
מי שמע על אנשים שרוצחים אנשים בגלל חול, בגלל אבנים, בגלל
שטח. מצידי שכולם יקחו הכל לי לא איכפת.
בעצם למה שיהיה איכפת לי אני הולך למות. ברגע שאמרתי את זה
צחקתי שוב, שוב צחקתי כמו שלא צחקתי בכלל. הבנתי סוף סוף שלא
איכפת לי למות בכלל, מה יש לי כאן? איזה ערך יש לחיים בצל
המוות.
ישבתי לי על החוף המוזהב מביט לכיוון הים השקט. והבנתי, הבנתי
שהאדם הוא אינו חלק מהמעגל אלא המחלה שמפרקת את המעגל, גזע
שהולך ומשתלט על כל שטח ושטח, מכלה את הכל מתרבה ועובר הלאה,
מחלה של ממש. משתלטים ומכלים.

יקירתי כמה שאני מתגעגע אלייך, מעולם לא חשבתי שאדבק בזה, זה
כמו לעשות תאונת דרכים, זו השאננות הזו, "לי זה לעולם לא
יקרה".
ואז פתאום המשאית באה מהצד ובאותה שבריר שנייה אחת, אנו אומרים
שיט אני הולך למות.
הכל עובר לנו בראש, כל החיים בשנייה אחת. זה פיצוץ למודעות
שלנו, בגלל זה מי ששורד חוויה קרובה למוות פתאום מגלה יכולות
על טיבעיות, זה כי המודעות קיבלה בום של עומס יתר.
מעניין למה אני כל כך קרוב למוות ולא מגלה כלום, חוץ מהעבודה
הפשוטה שלחיים שלנו כאן אין משמעות. אין מטרה, סתם.
אנחנו סתם כאן בלי שום סיבה מיוחדת. חזרתי הביתה, אין מה לעשות
אני אוהב את הארץ. מכל העולם זו הארץ היחידה שאני אוהב בכל
ליבי, ישראל הקטנה שלי.
בישרתי את החדשות לאימי, ולאבי ולבת זוגתי. החברים לאט לאט
נעלמו, התרחקו ממני פחדו להדבק, פתאום הבנתי שכל החברים שהיו
לי, הם לא כאלה חברים. בת זוגתי, התאבדה חודש אחרי כן, שגילתה
שנדבקה גם היא. אני מרגיש רע, לא רע בגלל שהיא התאבדה אלא
בגלל, שאני לא עצוב בגלל זה, אין לי מספיק עצב לחלוק על המוות
שלה.
האדישות כלפי בעיות האחרים הפכה לשיגרת יום. אז היא התאבדה,
ואהבתי אותה מאד. אני כותב את זה וזה לא מעלה לי שמץ של
אנושיות. אל תשפטו אותי, אתם לא במצבי, לא מאחל לכם להיות.
כל פעם שאני כותב כאן משהו בבמה מאז שגיליתי שאני חולה, אני לא
יכול שלא לחשוב על זה, שאולי זה יהיה הקטע האחרון שאני הולך
לכתוב אי פעם בחיי. יכול להיות שזו היצירה האחרונה שידיי
יכתבו.
אני לא כל כך מטפל בעצמי, למה בעצם להאריך את החיים האלה בעוד
שנה אולי חצי שנה. הרי מרפא אין. בסופו של דבר האיידס יאכל כל
מה שנשאר מהמערכת החיסונית שלי, וזה די אידיוטי כי כשהגוף ימות
המחלה תמות איתי. מחשבה מנחמת, למען האמת המחלה עצמה הנגיף,
הוא היחיד שחושב באמת בהגיון. הוא נכנס לגוף, משתלט הורס ומת.
לא מנסה לעבור, לשרוד, להאריך את החוסק משמעות של העולם הזה
שלנו, אלא עושה את שלו ומת.
למה אנחנו לא יכולים להיות כאלה, למה אנחנו נלחמים כדי להשאר
בחור המסריח הזה.
למה? אין כאן כלום בעל ערך, הרי החיים התכלו לאט לאט, ללא
מטרה. נמות ככה או ככה, אז למה לנסות בכלל. איזו מחלה מטומטמת,
היא הורסת את עצמה בכך שהיא הורסת אותי.
וכל עוד אני אנסה להלחם במחלה ככה אני אאריך את החיים שלה
בתוכי, לא רוצה שהמחלה תשאר עוד. אני רוצה להרוג אותה כמה
שיותר מהר, במחיר החיים שלי, אני לא אתן לנגיף להתענג על עוד
יום מהמערכת שלי, אני אמות איתה יחד. "נפשי תמות עם פלישתים"
(צחקתי).
מפליא אותי, שאני עוד מחייך.
אחי נפטר בבית חולים, מנת יתר של סמים, הוא עשה חכם, הוא מת
ב-"היי" הכי גדול שלו בחיים.
אמא שלי הלכה למכון לגמילה לאישפוז ואבא.
אבא ממשיך לעבוד, כאילו הוא חי בקופסה שמנותקת מאיתנו. אני מת
פעם אחת לעורר בו תגובה.
לראות אם הוא מגיב לחיים, נראה לי שהוא היחיד שחכם, הוא לא
נותן לכלום משמעות חזקה מידיי.
רק העבודה מעסיקה אותו. אדם דגול הוא אבא שלי, הוא השיג הכל
בחייו ואני מאמין שהוא כן חש בהכל, הוא פשוט שולט בזה. אבא שלי
הוא אדם שראוי לשבח, אדם משכמו ומעלה. אני אוהב אותו יותר
מעצמי. הוא קיבל את זה בסדר, הוא אמר שאין מה לעשות החיים הם
כאלה ושאנצל את מה שיש ואם אני צריך משהו שאני אגיד לו.
מעולם לא ראיתי את אבי בוכה, אני חושב שהוא מעולם לא בכה, הוא
נולד בתקופה בשביל משהו צריך לעבוד ולהרוויח, אני גדלתי בתקופה
שנתנו לי הכל על מגש של כסף. אבי הוא איש עשיר, מהמעמד הגבוה
והוא התחיל מהאשפתות, הוא ניקה רחובות בזמנו והיום הוא אחד
מעורכי הדין הכי מוצלחים בעולם.
והכל ביזע ודם, הוא נתן את נשמתו למשפחה שלנו ולעצמו. לקריירה,
הוא אוהב את זה, בשבילנו הוא חי. בהחלט אדם דגול, שאני חושב על
זה יש לי רק חבר אחד בעולם, אדם שלעולם לא אוכל לשכוח, הרי
הסמים זה מה שחיבר בנינו, פגשתי אותו באחד מהמועדונים של
אמסטרדם, כאשר טיילתי בעולם.
                                       



גיא, אני מוקיר אותך על אותו קריסטל נהדר שנתת לי, אפילו אחרי
שאמרתי לך שאני חולה בנגיף הזה. נשארת לצידי ודאגת לכך שאני
אהנה מכל רגע שרק נותר לי, האנרגיות שלך זה מה שעשה לי את
הטיול.
הבטחתי שאני אחזור אלייך להפרד לשלום, ובעוד 3 ימים אני מגיע.
זמני הולך ואוזל המחלה כבר כל כך מתקדמת. חליתי לפני חודש
בשפעת והייתי על סף מוות, הצילו אותי ברגע האחרון.
אמרו לי שעוד פעם אחת ואני לא אשרוד, שזהו שאין מה לעשות יותר.
שהזמן קרב.
אני מקווה לראות אותך ידיד קרוב ולהגיד לך תודה.
ושוב עולה בי השאלה בעוד אני מסיים את הקטע הזה.
אולי זהו הדבר האחרון שאי פעם אכתוב. אולי זו הפעם האחרונה
שידי ומוחי ישלבו יחד את הרעיון למילים.

אולי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שום בחורה לא
שווה עוגייה! רק
עוגייה שווה
עוגייה. כמו שרק
יהלום יכול
לחתוך יהלום.
מתמטיקה פשוטה.



הדוגמן, מראה את
ידיעתו בחדו"א.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/4/04 9:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי זילברשטיין

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה