זה בא פתאום, משומקום, ברגעים הכי לא מתאימים, ומסרב לעזוב.
מחפש את כל המקומות האלה בפנים שנותרו מיותמים וכרגע מהווים
קרקעת גידול פורייה לעוד ועוד כאלה. לאט לאט הם גדלים,
מתעצמים, עד לנקודה של חנק ממשי שגודש לך את הגרון וכל מה שאתה
מסוגל להביא את עצמך לעשות זה לבכות.
ככה זה עם געגועים. עלוקות נפשיות כאלה.

זה בא ברגעים של ריק, של קור, של לבד. זה תופס אותך חזק בווריד
ומכלה את כל האנרגיות בגוף, והופך לדבר היחידי שאתה יכול לחשוב
עליו. לאט לאט אתה מאבד שליטה, ופתאום הוא לוחץ עוד יותר ועוד
יותר חזק גם כשאתה ישן, אוכל, מדבר, לכאורה מנסה להתרכז בדברים
אחרים, להמשיך לחיות, אבל שניכם יודעים את האמת - אתה מכור.
מכור לגעגוע.

הם יכולים ללבוש מסיכה של תמונה, מכתב, זיכרון ישן. נוסע סמוי
ובלתי נראה המיועד אך ורק לך. וברגע שהוא מתקרב אלייך ומסתכל
לך בעיניים, אתה יכול לשקר לעצמך, להכחיש, להדחיק, אבל הוא
פשוט יישתלט עלייך מבפנים ויתרבה כמו נגיף קטלני, ולאט לאט,
בשקט עגום יאכל אותך מבפנים.

אתה יכול להדחיק. להפנים. לנעול את עצמך מהעולם. לעטות חיוך
מזוייף ולדקלם "הכל בסדר" למיניהם, אבל הוא רק ייצחק עלייך
מבפנים צחוק שרק אתה מסוגל לשמוע, ויילחץ חזק. הוא כבר תפס
שליטה מלאה על הגוף שלך, מתרבה מיום ליום, כמו סרטן. ורק
איזכור קל ואתה מרגיש את הרטט הזה - מהרגליים לבטן התחתונה עד
הנקודה הזו מתחת לצוואר. אם תשלח יד למשש קצת את השטח תרגיש
גוש. סימן שאתה מתגעגע.

5 וחצי בבוקר, נמל תל אביב הישן. השיער מצחין מעשן סיגריות
והרגליים כואבות מעמידה וריקוד ממושכים. סוטה מהדרך.
"תגידי לי, את מוכנה להגיד לי עכשיו אחת ולתמיד מה לעזאזל
נסגר איתך?!"
מסתובבת. הראש כבד מעייפות והעיניים אדומות. מה אתה רוצה ממני,
מה אתה מבין בכלל. ושאר החברה בצד, מפחדים להתערב. רק שייעזבו
אותי כולם. לא בזין שלי ניתוחים פסיכולוגיים עכשיו.
"צאי מזה, טוב? את רק הורסת לעצמך."
שתיקה. מביטה למטה. רוח קיצית קרירה של שחר נושבת פתאום, על
מגפי עור בגובה הברכיים, ומכנסיים שחורים ונמוכים, נמוכים מדי.
ושקט. ניגוד צורם כל כך לבאסים העוצמתיים והאורות המהבהבים
מהמועדונים ההומים ממול. אני מתרחקת.
"עזוב אותה, בחייך. תן לה להיות קצת לבד."


געגועים זה ריק. זה חלל, מין צמא פנימי שמציק ומכאיב לך
מבפנים, געגועים זה כשהלב רעב. וכשהגעגוע ישן ועמוק כל כך
בנאדם פשוט חדל מלהרגיש, והחלל הזה שנוצר בפנים מהדהד בין
קירותייך ולא נותן מנוח.
הגעגועים האלה, רותחים שמה מבפנים, צורבים את חותמם הארור
בתוכי. והשמש עולה לה וכך גם הכאב, כל כך כואב להיות רחוקה כל
כך ממך. והנה כדור אש ענקי פורץ מבין עננים וילדה קטנה נכווית,
נשרפת, נשברת על הרצפה.


געגועים זה אשלייה?