אבא כיסה אותי טוב-טוב ונישק אותי לילה-טוב. כשהוא כיבה את
האור ועמד לצאת מהחדר שאלתי אותו, "אבא?". הוא נעצר והסתכל
עלי. לאבא שלי יש מבט רך כזה, כאילו הוא אומר שהוא אוהב אותי
דרך העיניים שלו. "אני אתגלש מחר במגלשה האדומה". הוא חייך
אליי חיוך קטן כזה, של אחד שמבין ואמר "רק אם תרצה, עכשיו לך
לישון, כי אתה רוצה להיות עירני מחר". חייכתי אליו בחזרה
ותחבתי את עצמי עמוק לתוך השמיכה. הייתי אז בן שבע.

שנה לפני, נסענו אני, אבא-אמא, יורם ולילי ללונה גל. יורם הוא
אח שלי, והוא גדול ממני בשנה. ליאורה, כלומר לילי, היא אחותי
והיא קטנה ממני בשנתיים. יורם ביקש רשות מאבא שלי ללכת למגלשה
האדומה ואבא הסכים ושאל אם אני רוצה ללכת גם כן. יורם היה
המודל לחיקוי שלי אז כמובן שרציתי ובכלל לא היה לי אכפת שיורם
אמר לאבא "אבל אבא, הוא קטן מדי". אמרתי לו שהוא סתם מקנא שהוא
לא התגלש במגלשה האדומה בגיל שש ובסוף הוא הסכים. אני מניח שגם
הוא אהב אותי, אפילו שהוא אף פעם לא אמר את זה.
אבל כשהגענו למגלשה ראיתי איזה ענקית היא. וכמה מדרגות. הייתה
לי הרגשה רעה. חשבתי על התחרות סקי שאני, יורם ואבא ראינו כמה
ימים לפני ופחדתי שאם אני אתגלש באדומה אני אעוף באויר כמו
האלה בסקי בגלל שאני כזה  קטן. כשיורם התחיל לטפס במדרגות
נשארתי למטה. הוא עלה בערך חמש מדרגות ואז הסתכל וראה שאני
נעצרתי. "נו, מה?" הוא שאל בחוסר סבלנות. לא יכולתי להגיד לו
שאני מפחד. התביישתי. הסתכלתי עליו והרגשתי שעוד רגע אני אתחיל
לבכות. "אוף. אתה כזה ילד קטן" הוא ירד במדרגות בעצבנות. "אני
לא יכול להשאיר אותך כאן. בוא". הוא אחז בזרועי וגרר אותי משם.
הרגשתי את הדמעות נוזלות לי על הלחיים.
הוא השאיר אותי אצל אבא וחזר למגלשה. אבא לא התייחס לדמעות ורק
אמר "לא נורא, בשנה הבאה תתגלש באדומה". החזקתי לו את היד
והסתכלנו שנינו בבריכה שבתחתית המגלשה וחיכינו שיורם יתגלש.
אני עדיין זוכר את צעקת האושר שלו כשהוא התגלש.
כשעמד להחשיך והתחילו לסגור את כל המתקנים החלטתי 'עכשיו או
לעולם לא'. באתי לאבא ואמרתי לו שאני רוצה להתגלש באדומה. אבא
בדיוק הכניס את כל הדברים שלנו לאוטו, אז הוא שאל את יורם אם
הוא מוכן ללכת איתי. יורם שיחק עם לילי והוא לא הגיב. ככה הוא
מתנהג כשלא מתחשק לו לעשות משהו. "נו, יורם, הם ייסגרו אותה
עוד מעט". אמרתי לו, בתחינה, אבל הוא עדיין לא הגיב. אבא הסתכל
עליו רגע ובסוף אמר "בוא, נלך". הלכנו יד ביד עד למגלשה ובדרך
אבא אמר לי שאין מה לפחד ואם יורם יכול אז גם אני כי שנה זה לא
כל כך הרבה. חשבתי להגיד לו שלו קל לדבר אבל העדפתי לשתוק.
המחשבה על המגלשה הפחידה אותי. אבל היא כבר הייתה סגורה. אבא
אמר "לא נורא, בשנה הבאה" והלכנו לאוטו.

כל אותה שנה חשבתי על זה. דימיינתי את עצמי מתגלש, צועק כמו
שיורם צעק. אמרתי לעצמי שהפעם אני אפשל. אני אבוא מוכן. לא
הרגשתי איך הזמן עובר עד שיום אחד אבא אמר לי לפני השינה שמחר
נוסעים ללונה גל.
מחר? מה, מחר? רגע, אני לא מוכן. כבר שכחתי איך הידיים של יורם
היו כשהוא החליק. ומה אם אני אתהפך? ואולי אני אעוף, כמו
שחשבתי פעם קודמת? די, איזה מחשבות מטופשת. כמו של ילד קטן.
אתה בן שבע עכשיו, אמרתי לעצמי, אתה כבר ילד גדול ויכול לגלוש
במגלשה האדומה בדיוק כמו שיורם גלש שנה שעברה. זה בטח בא לבד,
איפה לשים את הידיים. או שהבחור למעלה שאומר "לא לגלוש, עכשיו
לגלוש", אולי הוא מסביר למי שעלה עד למעלה, "טוב, חבר'ה. זה
מגלשה מסוכנת ורק אנשים אמיצים באמת יכולים להתגלש בה. צריך
לפרוש ידיים לצדדים, כמו במגלשה הכחולה, אבל תשימו לב טוב! פה
זה לא הכחולה, כאן זה לא משחק ילדים. תורידו את הידיים- תעופו
כמו בתחרות של סקי".
"מולי, קום", יורם ניער אותי מהשינה. זה היה ממש מוקדם בבוקר.
השמש עוד לא זרחה אפילו. קמתי והלכתי לעשות פיפי. אני זוכר
שנכנסתי לסלון ראיתי את אבא מארגן את התיק עם המגבות ואמא
מכינה סנדוויצ'ים לדרך. לילי ישבה ליד השולחן, השיער שלה עדיין
פרוע מהשינה, ושתתה שוקו. ניגשתי אליה, ליטפתי לה את השיער
ורציתי לתת לה נשיקה על המצח אבל היא נהמה. בדיוק כמו שחתול לא
אוהב שנוגעים בו כשהוא אוכל. על השולחן חיכו לי וליורם עוגיות
ושוקו לכל אחד. כשיורם התיישב הוא שאל "אתה לא תעשה פאדיחות עם
המגלשה האדומה שוב פעם, אה?". בלעתי חתיכה גדולה של עוגיה
ואמרתי "אני..." אבל פתאום חשבתי שוב המגלשה עם כל המדרגות
והכל. יורם הסתכל למעלה בהבעה מיואשת כזאת. "אני לא אעשה
פאדיחות" מיהרתי לענות ולקחתי עוד עוגיה כדי שאני אל אצטרך
להמשיך לדבר.
יש לנו משחק כזה באוטו, שהראשון שרואה את הכינרת צריך להגיד
שהוא ראה אותה ואז הוא מנצח. שנה שעברה ניצחתי אפילו את יורם,
אבל השנה לא הייתי מרוכז. חשבתי על העתיד, על עוד שעתיים,
כשאני אעמוד מול המדרגות שמה, מול המגלשה האדומה. מה אם אני
אתעייף מהדרך עד למעלה כשכבר לא יהיה לי כח לגלוש? חשבתי לשאול
את יורם אבל הוא בדיוק הסביר משהו ללילי שישבה בינינו ולא היה
לי נעים. התביישתי.
אחרי שהורדנו את כל הדברים מהאוטו, אבא ביקש שאני אקח את לילי
למגלשה הכחולה כי היא כבר בת חמש והיא מספיק גדולה. שמחתי. כי
זה דחה את הסוף. עדיין לא, אמרתי לעצמי. היום אבל, עוד מעט.
כשחזרנו, יורם ואבא ואמא בדיוק אכלו סנדוויץ'. אמרתי לאבא אני
הולך למגלשה האדומה ושאלתי את יורם אם הוא רוצה לבוא איתי. הוא
לא ענה ופשוט המשיך לאכול. אחרי יותר משנה שהוא מתנהג ככה אבא
העיר לו. "יורם. שאלו אותך שאלה". יורם, כאילו התעורר מחלום
בהקיץ, בהתחלה הסתכל באבא, ואח"כ בי ובסוף אמר, עם פה מלא
באוכל, שהוא כבר היה במגלשה האדומה ולא מתחשק ללכת עוד פעם.
לילי שאלה אם היא יכולה לבוא. פתאום זה נורא הפחיד. אם היא
תתגלש ואני לא? היא קטנה ממני בשנתיים! אבא הסתכל עלי וכאילו
הבין אותי, אז הוא אמר לה שלא הפעם והבטיח לה בשנה הבאה ואמר
לי שאני יכול ללכת לבד ושהוא עוד מעט יבוא להסתכל עליי
בבריכה.
אם אני לא אצליח השנה אז שנה הבאה, לילי תתגלש ותצליח. לא! זה
לא הגיוני! למה מלחיצים אותי ככה? זה לא בסדר. עמדתי ליד
הבריכה של המגלשה ורק הסתכלתי. לא התחשק לי ללכת למדרגות,
כאילו הרגליים שלי התאבנו. אני יכול להגיד, לשקר לאבא ולהגיד
שכבר התגלשתי. אבל שנה הבאה אני אצטרך לגלוש עם לילי והוא יגלה
ששיקרתי וזה הכי גרוע. אולי אני אגיד לו שאני כבר גדול מדי
למגלשות? אבל אז אני לא אוכל ללכת גם לכחולה ולצהובה והן דווקא
כיף.
"נו, מה?" אבא הפתיע אותי מאחור. הרגשתי את הדמעות של הבושה
חוזרות לעיניים שלי. אבא הסתכל עלי ואמר "אתה יודע שאתה לא
חייב". ואז זה חלחל. אני חייב. אין ברירה. עכשיו או למות. אני
בוחר עכשיו. בלעתי את הגוש שהיה לי בגרון ואמרתי לאבא שאני
הולך עכשיו. "כל הכבוד" הוא אמר. וטפח לי על השכם. הרגשתי ילד
גדול. עד שהגעתי למדרגות.
התור התחיל בערך בחצי המדרגות. עליתי לאט. הספקתי לראות שאמא
וליל באו לראות אותי מתגלש. זהו, עכשיו אין חזרה. לעזאזל איתך,
יורם שאתה לא פה. לפחות שתאמר מה חשוב להקשיב בתדריך של זה
שאומר "עוד לא לגלוש, עכשיו". ואז הגיע התור שלי. ולא יכולתי,
פשוט עמדתי שם. "ילד, אתה לא רוצה להתגלש, תזוז הצידה ואל
תפריע לתור" אמר הבחור האחראי והילדה שמאחורי, שהיתה משהו כמו
בת שתים-עשרה דחפה אותי הצידה ונכנסה למגלשה במקומי. וגלשה,
ככה, בלי תדריך ובלי כלום. אוליי כי היא גדולה והיא כבר התגלשה
אלף פעמים. שוב הרגשתי את הדמעות עולות לי.
"מי עכשיו?" שאל האחראי. פתאום הרגשתי דחיפה מאחור ואת יורם
אומר "אנחנו". "בסדר גמור" אמר האחראי. "עוד לא לגלוש" הוא אמר
בזמן שתפסנו מקום על המגלשה. "עכשיו".
מהירות. צברתי מהירות. אני זוכר שיורם אפילו טס יותר מהר ממני.
צרחתי מרוב אושר. ראיתי את אמא ולילי מנפנפים לי ואת אבא מצלם.
ואז, בטעות, בלי ששמתי לב, הורדתי את היד מהצד, אולי כדי לנפנף
בחזרה, אני כבר לא זוכר. התהפכתי על הבטן וחטפתי מכה בשפה
התחתונה. מהירות... וספלוש! לתוך המים. יורם תפס אותי בבית שחי
ומשך אותי מהמים. עדיין הייתי המום. אבא הסתכל על הפצע עם גבות
משוכות למרכז, ככה ואמר "בוא, ניקח אותך לרופא". לא בכיתי.
באתר עצמו היה אמבולנס של מד"א והחובש שם הסתכל עלי. בסוף הוא
שם איזה תחבושת ואמר שיכול להיות שצריך תפר, אז כדאי שייקחו
אותי לטבריה. אז נסענו לטבריה. כל הדרך שתקנו. חוץ מלילי שקצת
בכתה ואמרה שהיא לא הייתה בכל המתקנים. יורם אמר לה להיות בשקט
ושאח"כ נחזור. בטבריה הסתכל עליי איזה רופא עם ריח כמו שיש לנו
בארון בגדים ואמר שלא צריך לתפור.
כבר היה מאוחר ואמא ואבא החליטו שכדאי שנתחיל לחזור הביתה. עוד
פעם לילי בכתה אבל אבא קנה לה ארטיק והיא נרגעה. הפעם אני
ישבתי באמצע, ולילי נמנמה בצד. נסענו בשתיקה אז אבא שם
גלי-צה"ל ברדיו. היה קצת דיבורים ואחרי זה את "נוסעים
במכונית..." של אריק אינשטיין. יורם התקרב אלי ולחש לי "נו..
לפחות היה כיף?". הסתכלתי עליו, הוא חייך אלי. רציתי לחייך
בחזרה אבל השפה כאבה כשניסיתי למתוח אותה. "כן, היה כיף".