כמה כואב להירדם ולדעת שאתה לא איתי, נרדם לצידי.
כמה כואב להתעורר בבוקר לבד במיטה הגדולה
ולדעת שלא בילית את הלילה איתי.
כמה כואב להיות איתך באותה המסיבה, באותו החדר,
אבל להרגיש את הקור בינינו ולדעת שאתה פה לידי, אבל זה לא
אמיתי?
כמה כואב להפנים שכנראה אתה אף פעם כבר לא תהיה שלי.
נכון, מעולם לא היית...
אבל פעם הייתה לי תקווה, עכשיו גם התקווה איננה,
התקווה התייאשה.
שנה שלמה חיכיתי, בכיתי, רציתי אותך...
אבל עכשיו כשהתקווה כבר איננה אני נמחקת ביחד איתה.
אין בלבי עוד כוח להילחם על האהבה,
אין בגופי עוד כוח לבנות תקווה חדשה.
ולכן אני מצטערת, אני חייבת לפרוש,
אני מרימה ידיים ואתה יכול לכעוס...
אני פשוט לא מסוגלת להמשיך בקרב הזה לבד...
ולכן אני עוזבת,
למרות שאוהב אותך לעד.