|
השקדיה מתפארת בגלימה
גלימת פרחי לובן-זוהר
ציפור מהדסת לתומה
קרני שמש קופחות בטוהר
פרפרים מרפרפים סביב
השכונה מבהיקה בלבן
כן, ניתן לאמר שבא אביב,
זאת יעידו עלים באיבם.
לשאוף האוויר החמים לתוכי
לעצום רק לרגע עיניים
לשכוח-למחוק כל עצב ובכי
אני והטבע רק שניים
עלים מוריקים מרימים ראשיהם
הפרחים מציצים מן פינות
עצים מותחים מחדש ענפיהם
כפי שכבר הם עושים אלף-שנות
זמזום הדבורים ממלא האויר
שמיים כחולים נקיים
נצור אנצור את אותו רגע נדיר
שמשאיר זכרונות נצחיים.
שלוליות זכר-גשם
אדוותיהן דק תפסענה
מבהירות אבן- לשם
קרני אור תלטפנה
אין לשכוח קצרו
של אביב בשדותינו
אין כובש את יצרו
גם מכחיש ילדותינו
והזמן כבר דוחק
וקרובה כמישת עשב ופרח
צאו חיש אל החיק
נצלו האביב, שבא וטורח. |
|
|
אני הגדול
מכולם. לא,
באמת, לא
כקלישאה, אני
עצום ורב ואין
גבולות לי.
שטחי אינסופי,
אני הקישוא
המוחלט.
חרגול בטיזר
מתוך: "מחשבותיו
המהדהדות של זה
שממחזר את
הסלוגנים" |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.