הוא האיש שהיה לכהן גדול, עול ימים שזכה לכהונתו בממון אביו.
ימים נוראים התרגשו והצעיר אחוז היה להט שכדין נקנה באש אמונת
אמת. והימים נקפו ובא ערבו של יום והכהן -שזהו לו שישה ימים
ושישה לילות והוא אסור בבית לשכת הפלהדרין שבהר- גס בו ליבו על
כתלי השיש הגודרים גדר וביקש לו מרווח של גן ואוויר להנשים
נשמתו קודם בוא היום. כחמיקת גנב השתלשל מבין החלון ופסע פסיעה
של פורקן ברחוב המתכנס בלילה הצונן של ירח אלול.
דודי יצא אל היער.
כך מהלך היה בינות סמטאותיה החנוקות, האנושיות כטבען הסתגלן,
של ירושלים התחתית. אף כי לא היה מדמה בהגיונו כי מי ממכרי בית
אביו יימצא במרחק שכזה מהאחוזות המלוטשות המשקיפות מן הגבעה,
צנף עצמו תחת כסות ברדסו וכמלמלו תפילות שעל ליבו היתה דמותו
כאחד מהרבים החוזים מהזיותיהם בימים אלו. כחמה המשתוקקת לקריאת
הגבר, כך נפשי עורגת אליך, לפעול את פעולתה, להדוף את חיוורון
הלבנה...
והנה, כמו התגבש מתוך העלטה, פגע בו עובר אורח ורגליו כמרקדות,
שרוי היה, כך נדמה, בגילופין. הכהן, רווי רגשות חסד ואהבת
בריות, שזהו אשר דורש ה' מעמך, שלח יד תומכת בגוף המטלטל
וכושל. אך אבוי, כי בו ברגע שרפרפה כף יד הכהן את כתף השיכור
והנה זה נופל שדוד תחת משקאותיו.
יד נוגעת במת. הוא נטמא בטומאת הטומאות, אבי אבות הטומאה,
טומאת מת.
כנשוכת נחש נסקה יד הכהן מגבי בר המינן. פני הכהן התחקו אחר
הלובן הכובש את חסר-הנשמה המוטל בארץ. הרחוב אפלולי היה ולמוד
ביתרון שבניכור וכך נותרו המאורעות נעלמים מעיני העוברים
והשבים. הכהן פרק הודיה חטופה לשמיים כי נסתייע לו והמאורות לא
התלוו ללבנה בזה הלילה בחשפם את שיריעת הלילה מבקשת לכסות.
בנשיאת גלימה זירז מצעדיו ונבלע. בין הפניית ראש אחת לשניה
באיתור עדים פשוקי לשון, בין דהירות ליבו ובין שקשוקי אצבעותיו
החלה זולגת משמעות המקרה אל קרביו, כחומץ היתה להם.
כהן גדול טמא, יישנן כל תינוק בבית רבנן קדושים, מופרש מייעודו
ובא תחתיו ממלא המקום העומד היכון זה שישה ימים. ועל מה ולמה
היה לי לחמוק כך באישון הליל ממגניי בלשכה, שכל כוונתם טהורה
וליבם חזה את הרע הצפון בצללי הרחובות שמחוץ למשכן. ואני, לב
צעיר נכשל בי, מה היה לי שכך תקפני היצר לשאוב אוויר תחלואים
ולבכר את רציפי העיר על קדושת הלשכה. כך היה מהלך וממרר, רץ
ומייבב, ודמעותיו טופפות על כותנתו הכרוכה עד מעל לראשו ונסתר
היה, רק קולו נגלה.
בהגיעו ללשכה חמק בעד השער ובא החדרה ושם נפל רצוץ למשכבו
וכולו רעדה ושנתו טרופה עליו.

ובבא היום, ויתקדש ויולבש במחלצותיו ועיניו עוד נוטפות וכל
החכמים ופרחי הכהונה חוזים בו בצעיר וליבם מלא חדווה על רבם,
שקדושת הזמן כך נותנת בו אותותיה. אך ליבו דואב היה, סחוט. האם
אגלה את שבפי? האם אחשוף טומאתי? כך היה מהרהר ומצפין כף ידו
הארורה. חשש ניקר בו, שלפתע, אל מול ההיכל הקדוש, תחשוף היד
הסוטה את קללתה, תאיר באור חיוור, חולני, טמא. אך מה על העם
שטלטלת כוהנים גדולים בני עוולה חלפה עליו, שכירי מלכות בכסף,
סנט בינו לבינו. והנה, האשמה על צווארם תלויה, שבטלה בזמנם
ההלכה על הכהן גדול שלא יישן כל אותו הלילה עד לשחיטה, ופרחי
כהונה משתרכים אחריו ומקיצים אותו בנקישות אצבע. לו אך הוקצתי
ממחשבת טיולי. וסוף כל סוף, הנה לבי לב תם, וראוי לו לעם מי
שאין על נוחיותו דאגתו. וכי ישע האל הנורא אל מנחת עבודת היום
של אותו ממלא מקום מנוול שאין ידיעתי מגעת עד כל מומיו ופגמיו
כי רבים המה. ואני כמנחת הבל, שלבו עדנות וזוך אף כי מנחתו
מנחת דם ובשר, והיא המתקבלת על פני מנחת הפרי הרענן של קין. רק
ידי הארורה, מהירת תנועה ללא בינה. הכיצד אעמוד למשפט, כבן או
כעבד? האם ירחם עלי כרחם אב על בנים?כך נקפו חלפו להן השעות
והכהן חש בגופו שהוא מונע לכאן ולכאן, למקווה ולחדר ההלבשה
ולשער הזה ולהוא וידיו המטונפות ממוכנות בעבודתן ורק נפשו
טרודה היתה במה שלא מן עבודת היום.

ובבוא היום הגדול והנורא, יום בו נחתמים משפטי כל ייצורי
עולמים, גברה יראתו על תאוותו וגמר אומר להתוודות באזני העם
המתקהל. וייצא אל העם העומדים בתפילתם והם קראו קולות שמחה
וקולות שחוק וקולות תקווה וקולות דרור, היו תולים בו עיניהם,
בצעיר הקדוש שעיניו זולגות דמעות דם- כך משמיעה השמועה- על
כאבם של עמו הנדכה. למראם, לבו חג בו ושטף עיניו התחדש
והקריאות רמו ויאחוז הקהל ידיו ויבך אף הוא וכמו שלהבת עולה
בוערת מן הקהל, ראה הצעיר ברוחו, וכמו שמע בת קול לוחשת לו, מה
לי רוב זבחיכם. והחריש.
ויבוא הלילה, ויקרוס תחת עול מחשבותיו ולא חלם מאומה. ויקץ,
ומחשבתו אור. ויפן אל עבודת היום וכל כולו בה. הקיז וקרא ושינה
בגדיו ושחט והיזה ובלא משים כבר באה השעה. ויתייצב אל מול
הפרוכות ומחתת הדם בידו וליבו החל הולם במקצב הולך וקצר.
ויתבונן בידו הטמאה רועדת ונתזי הדם נרעדים לעומתה. קודש
הקודשים, שפעם בשנה ראויה כניסתו של איש אחד לתוכו, שלו. והנה
הוא ניצב לעומתו טמא בטומאת מתים, מטונף בחידלון, מבוזה בשאול.
והנה, ידוע אף ליושבי הקרנות שכל הטמא הנכנס לקודש אחת דינו
שיוקץ עליו קיצו ושם תהא מיתתו. אך העיניים תלויות בו והוא חש
באהבתן, וכי יעלה על הדעת שהאל אדיש לבקשת הרבים.
והוא צעד.
רפרפה ידו על הפרוכת הכבדה, העצומה, ויעבור בעדה, ובין פרוכת
אחת לצמודה לה, רחוק מצפיית העם, אפוף בחשכת הקטיפה, תקפוהו
תעוזה וסקרנות. האחזה בשולי אדרתו? האפגוש בערמת גופותיהם של
הכהנים הסוררים משכבר? האצטרף לערמה? לא, רב לי מיגיעות סרק אל
מול הקודש, ייסורי מצפוני כחטאת הנקרבת לכובש כעסו בדין, ללובש
צדקות ביום דין, למוחל עוונות בדין, וכנמחל לי אף לעם יסולח
זיעה קרה שטפתו אך גופו החל מתייצב, אחת החליט, אכנס. צעד בין
הפרגודים וכבר ראה בחשכת החדר בקצה הפרוכת השנייה מאפילה על
חשכת מיקומו. עמד אל מול האפלה, מניח לאישוניו להתרחב כנגדה.
הרים רגלו האחת ופרץ את המסך בנחיתתה.
חוד הגרזן הניחת על פניו נצנץ בעד זהב הארון והמחתה כמו נעלמה
מידו הטמאה. ההשתאות מהמקום המשומר השתיקה את כאב המכה, וכך
נפל שם, שדוד תחת אמונתו.
והקהל מצפה והשתיקה כבדה, מבטיהם נעוצים בפרוכות כמו יכלו,
בהתרכזות המתאימה, לחדור בעדן, למרוק את האספקלריה הגסה. ואז,
תפיחות קלות נחזו חולפות לרוחבה של הפרוכת החיצונה. החישו
הנשים ונשאו תופיהן למחות בחדווה ומתחו הגברים צוואריהם לקרוא
בצהלה. ואז יצא הכהן הגדול. הקהל החניק זעקה.

ויפתח ממלא המקום את פיו, ויקרא: " ישראל. כך ציווני מלאך האל,
שאבוא ואתייצב במקום הכהן היוצא. ואני ניצב בשער מזרחי ואעצום
עיניי ואפקחם והנה אני בבית קודש הקודשים, לבוש מחלצות של לבן,
ושמעתי את שני הכרובים בוכיים, ואשאלם לבכיים וייאמרו, כך עלה
לשמים צדיק הדור על מנת שיתכפר בעד עמו. שמעו לדבריי ישראל,
הכהן היוצא עלה כזבח לשמים, עלה תמים ושלם, ואני הקטן במקומו
אשרתכם באמונה ובאהבה ".
ותתעכב תרועת העם, אך משבאה כמו הדפה את האדמה והיו מרחפים
כולם בשירתם. "ובכן מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קדשי
הקדשים בשלום, בלי פגע".
והכהן המוכתר עמד כך, מחייך, מחתת הדם בידו והיא מלאה דם סמיך,
כהה.