מוטי הרמאי הוא בן אדם נחמד אבל הוא אמור למות היום. כולנו
אמורים למות, אבל לא כמו מוטי הרמאי. מוטי הרמאי החליט לחיות
למרות שהוא אמור למות. אפשר להגיד שמוטי לא בדיוק שפוי ברגעים
אלו. לא בגלל שהיו לו חיים גרועים או שאבא שלו התעלל בו מינית
כשהיה קטן. להיפך! חייו היו נהדרים ואבא שלו לא התעלל מינית
באף אחד. מוטי הרמאי בדיוק מסיים תואר שני בהנדסה והוא אמור
למות. הוא אמור למות בדרך שבה הוא יבחר כי תמיד צריך לבוא מוטי
חדש. מוטי הילד קיבל את נשיקתו הראשונה בגיל עשר והוא מאוד
התרגש מזה אבל עכשיו זה כבר לא משנה כי עכשיו מוטי הרמאי הולך
למות. עוד עובדה שלא משנה זה שמוטי הנער לא קילל בחיים שלו ולא
ניצל אף אחד. הוא הולך לו ברחוב וביד שלו הוא מחזיק לום מברזל.
מוטי הרמאי מחייך למרות שהוא אמור למות. הוא לא אמור למות
מסרטן כמו הילדים בטלוויזיה. הוא גם לא אמור למות ממנת יתר של
סמים כמו בטלוויזיה. בכלל הוא החליט שהוא לא רוצה למות כמו
בטלוויזיה. הוא אמור למות בדרך אחרת. הוא ממשיך ללכת ברחוב,
לבוש בחליפת העסקים המהודרת שלו ומחזיק בידו לום מברזל. גם
חיוך יש לו על הפנים למרות שהוא אמור למות. הוא לא אמור למות
כמו בטלוויזיה כי הוא חי כמו בטלוויזיה. לא היו לו בעיות
בחיים. בכל פעם שעלתה כזו הוא מיד התגבר עליה בעזרת חייו
המושלמים. אבל עכשיו זה לא בדיוק משנה את העובדה שהוא אמור
למות. מוטי הרמאי אוהב את עצמו. הוא מחייך אל עצמו בראי כל
בוקר כי הוא תמיד נזכר איזה יופי של חיים יש לו. אבל היום הוא
חייך חיוך מיוחד כי היום הוא אמור למות. הוא הגיע לבית הקטן
ודפק בדלת. "מי זה?" שאל קול מוכר מתוך הבית הקטן. "זה אני
מוטי!" אמר מוטי הרמאי. צעדי רגליים מוכרות נשמעו ולאחריהם קול
נקישת המנעול. הדלת נפתחה לרווחה ודמות מוכרת עמדה בפתח. מוטי
הרמאי חייך כשראה את פרצופו שלו מולו. "שלום מוטי" אמר האיש
שבדלת. "שלום גם לך... מוטי" אמר מוטי הרמאי אל האדם אשר ניצב
מולו. אם מישהו היה רואה אותם היה חושב אותם לאחים תאומים אבל
אף אחד לא ראה. "בוא תיכנס" אמר מוטי שבדלת, אשר נראה קצת יותר
שרירי ממוטי שהחזיק לום ברזל אשר לו החלה להיבצר כרס בירה
קטנה. מוטי הרמאי נכנס אל ביתו של מוטי השרירי והתיישב על
הספה. "אני רואה ששיפצת פה" הוא אמר והניח את לום הברזל על
שולחן הקפה שנח מול הספה. "כן קצת" אמר מוטי השרירי. "אתה
מבין, אני החדש אוהב לטפל בבתים" מוטי הרמאי כמובן שלא הבין את
מילותיו של מוטי השרירי כיוון שלא היה מפותח כמותו. "רוצה
לשתות משהו לפני שמתחילים? קפה? תה?" שאל מוטי השרירי. מוטי
הרמאי לא ידע מה לענות. הוא ידע שמוטי השרירי לא ציפה לתגרה
ובטח חשב שהלום שהוא הביא היה להגנה עצמית כיוון שהוא אינו
שרירי כמו מוטי השרירי. "אממ..." הוא אמר וחשב שאולי זה יכול
להיות הצ'אנס שלו לאלמנט ההפתעה. "כן! אשמח לספל תה חם עם שתי
כפיות סוכר ומעט דבש" מוטי השרירי חייך אליו והלך למטבח. מוטי
הרמאי חייך לעצמו והרים את לום הברזל מהשולחן. הוא החל להתגנב
אל כיוון המטבח וכשהגיע ראה את מוטי השרירי מתכופף לפתוח
ארונית נמוכה מתחת לשיש. "שתי כפיות אמרת?" אמר מוטי השרירי
בקול רם, כדי שמוטי הרמאי יוכל לשמוע אותו מהסלון. אך מוטי
הרמאי לא ענה במילים. הוא הרים את הלום גבוה מעל ראשו והטיח
אותו בחוזקה הישר אל גבו של מוטי השרירי שלא חשד בדבר. מוטי
השרירי נפל על הרצפה בזעקת כאב והביט במוטי הרמאי בעיניים
פעורות. "מ... מה זה צריך להיות?" הוא שאל בקול מופתע וניסה
לקום בלא מצליח. "פשוט מאוד" אמר מוטי הרמאי. "החלטתי להישאר
בחיים" והטיח בחוזקה את לום הברזל לפרצופו של מוטי השרירי
שעכשיו הפך למוטי שאמור למות. לסתו של מוטי שאמור למות התנפצה
לרסיסים והתנדנדה מפניו בזוית חולנית. דם ניתז על כל השיש.
מוטי הרמאי הרים את לום הברזל מעל ראשו והוריד אותו בחוזקה על
ראשו של מוטי שאמור למות, סודק את גולגולתו. הוא הלם בו שוב
ושוב  עד שכל שנשאר מפניו היה עיסה של בשר ועצמות. מוטי הרמאי,
שחייך כל הזמן הזה, זרק את לום הברזל על הרצפה ליד גופתו של
מוטי המת. הוא לא טרח לנקות אותה מטביעות אצבעות כיוון שגם
למוטי המת יש את אותן טביעות. הוא הלך לשירותים בביתו של מוטי
המת, רחץ את ידיו וסידר את עניבתו. כל פעם שנוצר מוטי חדש הוא
צריך להיפטר ממוטי הישן. היה את מוטי הילד, מוטי הנער, מוטי
הסטודנט, ומוטי הנוכחי: מוטי הרמאי... מוטי הרמאי לא לוקח את
עצמו כמובן מאליו... אמנם התאימה תחלופה למוטי השרירי, שכן
עכשיו היה לו זמן לעשות כושר. אבל מוטי הרמאי יודע דבר שמוטי
השרירי לעולם לא היה מגלה... את חשיבותו של לום ברזל.