בלילה אבא של דוד בא אליו בחלום. "לא טוב היות האדם לבדו," אמר
ונתן ברקס לאוטו. כולם עפו קדימה מהעצירה הפתאומית. דוד קצת
התפלא שאבא שלו נוהג ככה. בכלל לא היה לו רשיון נהיגה כשהיה
בחיים. ואיך כל המשפחה נכנסה בתוך החיפושית האדומה ואף אחד לא
אמר כלום כשהיא נמעכה לגמרי.

בבוקר כשמישש במצח את המכה שקיבל בחלום, צלצלו בדלת. זאת הייתה
המשטרה. הם לא מצאו את מוטי ובאו לראות אולי במקרה דוד יודע
איפה הוא. היו להם כמה שאלות כדי שיוכלו לסגור את העניין. הוא
ליווה אותם לדלת ואמר שאם ישמע איפה מוטי, הם יהיו הראשונים
לדעת.
"תנסה אצל שושי. הוא תמיד בורח אליה כשיש בעיות." אשתו קיפלה
בתנועות חדות את השמיכות ודחפה את המיטות חזרה למקום. "יותר
טוב שילך לדבר איתם. השוטרים לא טיפשים."
דוד קימט את המצח בנסיון להבין על מה היא מדברת.  אחר כך נזכר
שבארוחת ליל שבת מוטי כל הזמן הסתכל בשעון וזה היה לו קצת
מוזר, כי לאן יש למוטי בכלל ללכת ביום שישי?
כשסיפר לאשתו, היא רק הנידה בראשה ולא ענתה. רק אחרי שגמרה
לרחוץ את כל הכלים, אמרה כבדרך אגב, שיותר טוב שלא יספר לאף
אחד. דוד חשב על זה בזמן שסידר את הסכו"ם בתוך המגירה, שאל את
עצמו אולי כדאי לדבר עם  איציק, שהוא בכל זאת האח הבכור במשפחה
וצריך לדעת הכל, אבל לא היה בטוח.
"שושי יודעת?" קולה של אשתו העיר אותו מהמחשבות, והוא שם לב
שהסכו"ם כבר מזמן מסודר והוא מעביר את הסכינים והמזלגות הלוך
חזור בין השקעים.
"לא תפסנו אותה. הטלפון שלה עוד פעם מנותק כנראה." דוד גירד את
השומה שהיתה לו על העורף. תמיד כשהיה מוטרד היא התחילה לעקצץ
ועכשיו ממש בערה.
"אני מתחילה לבשל בשביל השבעה. בטח יהיו מלא אנשים. יותר טוב
שתלך אליה הביתה לדבר איתה."

דוד הינהן והביט בה בחיבה וחשב שיש לו מזל עם אישה כזאת. אמא
שלו, עליה השלום, אהבה אותה כאילו הייתה הבת שלה. כשחשב על אמא
עלו לו דמעות בעיניים. את המקום הריק שנשאר אחרי שאמא מתה, שום
דבר לא יצליח למלא. על הכתפיים הרזות שלה היא סחבה את כל
המשפחה. רק לפני יומיים עוד ישבה ליד השולחן כמו מלכה ומהמטבח
עלו ריחות תאווה לחיך. מרק סמיך ודג חריף ואורז מתובל וחלה
מתוקה שהיא אפתה בעצמה. על השולחן הקטן, ליד הנרות, היו
מסודרים מגשים עם עוגיות. גרגרי הסוכר שעליהם ניצנצו בהבטחה
מוכרת להתמוסס בתוך הפה בניחוח קינמון.
כולם חיכו שאיציק יסיים לסלסל כדי להתחיל לאכול. היא ידעה שהם
מחללים שבת כדי להגיע אליה, אבל העלימה עין, כי משפחה זה הכי
חשוב בחיים ואין מצב שמישהו לא מגיע לארוחה ביום שישי. דוד חשב
שמוטי באמת נראה מוטרד, אבל זה נראה לו הגיוני, כי אמא הרגישה
ממש לא טוב וכל הזמן נאנחה. כולם ידעו שהמחלה אוכלת אותה לאט
לאט מבפנים ושושי עוד פעם הציעה שיביאו פיליפינית שתהיה בבית
כל הזמן. אמא הסתכלה עליה במבט עצוב במיוחד ואמרה שאם רוצים
להיפטר ממנה, אז בבקשה. היא לא תגיד כלום, רק שאף בנאדם זר לא
ייכנס אצלה בבית ויותר טוב לה למות לבד וזהו. דוד נזכר שכעס על
שושי, שעוד פעם מדברת על זה. למה להעציב את אמא בליל שבת, ומי
בכלל יכול לשלם לפיליפינית כשיש לו ארבעה ילדים להאכיל ומשכנתא
על הראש?
איציק מייד תפס את העמדה של אח בכור ואמר לאמא שאף אחד במשפחה
בכלל לא חושב כזה דבר. כשאמר 'במשפחה' הביט על שושי והיא קצת
הסמיקה ושתקה. לפעמים צריך להעמיד אותה במקום שלה, טוב שאיציק
עושה את זה. מוטי רק ניגב טוב טוב את הצלחת מהרוטב החריף של
הדג, הציץ בשעון ולא אמר שום דבר. אחר כך הכל היה כרגיל. הכלות
ושושי מיהרו למטבח להביא את שאר המנות וטיפלו בילדים שהתרוצצו
ועשו רעש, כמו שהם תמיד אוהבים לעשות בבית של סבתא. רק למוטי
אין ילדים ולכן הוא מטפל באמא כמו שאף בנאדם זר לא יעשה בחיים
שלו.
ככה זה במשפחה, חשב דוד וקינח את האף בגלל הדמעות שעלו לו. אחר
כך שם קצת קרח לצנן את הבעירה בעורף.

"בוא תשתה את הקפה. הוא כבר קר." שושי הניחה על השולחן עוגיות
עם סוכר למעלה, כמו שאהב. מוטי לא הרים עיניים מהשולחן.
בעיניים מושפלות עקב בדאגה אחרי הזרת שלו שרעדה בלי הפסקה.
בינתיים היא אספה את השאריות מארוחת הבוקר של הילדים, ליקקה את
הכף עם הגבינה והכניסה את שאריות הלחם לתוך הקופסה שבתנור. מחר
תעשה עם זה פרורי לחם ותטגן איתם את הכרובית. היא חזרה אל מוטי
שעדיין ישב מכונס בתוך עצמו, ואמרה לו שעוד מעט היא צריכה ללכת
לעבודה, אסור לה לאחר. אבל כשתחזור יספר לה מה קרה. מוטי הניע
את ראשו בתנועה כמעט בלתי נראית ואז הרים אליה את עיניו. שושי
נבהלה. אף פעם לא ראתה אותו ככה. העיניים היו שקועות עמוק בתוך
כיסים שחורים, כאילו לא ישן כל הלילה או בכה בלי הפסקה.
היא חזרה והתישבה לידו. "מה קרה לך מוטי? למה אתה לא מספר?"
הוא הניד בראשו וחזר להביט בידיו.
היה בשתיקה שלו משהו מפחיד. היא ראתה את האצבע הרועדת ורצתה
לשים יד, להרגיע. אבל לא העזה.
"מוטי, עשית משהו? זה אולי קשור לבחורה שהיית איתה בשבת? אתה
יודע, אמא התקשרה במוצאי שבת לחפש אותך ולא ידעתי מה להגיד לה.
אני חושבת שהיא ממש כעסה שלא היית בבית בשבת."
מוטי הניע את הראש שלו מצד לצד כמה פעמים ולא אמר כלום.
"לך לישון," אמרה לפני שיצאה במהירות, לא לפספס את האוטובוס.
אם הוא לא היה אח שלה, חשבה כשירדה ארבע קומות, היתה מתחתנת
איתו. אבל הם אחים. למרות שאין ביניהם קירבת דם. כשהייתה בת
שבע הוא היה החבר הכי טוב שלה בבית הספר ובשכונה. אולי החבר
היחיד. רק לו היה אכפת שלא היה לה אוכל בבית. כל הזמן הזמין
אותה אליו, ואמא שלו שמה בשבילה צלחת נוספת. "את כמו הבת שלי,"
נזפה בה כשניסתה למחות. "תאכלי, מתוקה. תשמיני. לילדה לא טוב
להיות כזאת רזה." היא עצמה היתה בריאת בשר. בין זרועותיה העבות
היה מקום גם לשושי. "בטוניס, בחורה יפה זה בחורה מלאה. לא כמו
כאן. כולם מקלות."
לפעמים היתה מראה לה תמונות מהחתונה שלה. היא עומדת, גבוהה
בראש מבעלה זכרונו לברכה. גופה עטוף בד משי לבן גולש ברוך על
החמוקים הנדיבים. "לפני החתונה הכניסו אותי לחדר שבוע שלם נתנו
לי לאכול רק עוגיות סוכר וממתקים. שלא יהיו בושות בחתונה."
היתה מספרת בגאווה, ומלטפת לשושי את הראש. גם היום כשהיא כבר
צנומה וכפופה מהמחלה, עדיין חילקה לנכדים סוכריות וניחוח דברי
המאפה המתיק תמיד את האוויר בדירה הקטנה.

שושי ניקתה את המטבח של גברת לידור במהירות. כבר הכירה את כל
הסדקים הקטנים בכיור ובמשטח השיש השחור. אנשים משלמים הון על
שיש מיובא, ובסוף הוא מתלכלך - כמו האחרים, חשבה. גם חשבה
לעצמה שכסף לא מביא בריאות. גברת לידור הייתה חולה. כל היום
שוכבת במיטה למעלה ומדברת בטלפון. יש לה שם טלוויזיה ומערכת
סטריאופונית עם שישה רמקולים. מה זה עוזר לה בחיים? היא בדיוק
כמו האימא המאמצת שלה - רזה, כפופה ומתלוננת כל הזמן.
באחת עשרה לקחה לעצמה הפסקה וביקשה מגברת לידור רשות להתקשר
הביתה. כבר הרבה זמן שהיא רוצה לקנות טלפון סלולרי, אבל כל פעם
משהו בולע את הכסף: טיפולי שיניים לילדים, דוד שמש שהתפוצץ,
חברת החשמל שמנתקת לה כמעט באופן קבוע. לכולם היא מספרת שהיא
לא רוצה סלולרי כי זה עושה קרינה ומסוכן לילדים. הם לא מאמינים
ובכל זאת עושים את עצמם כדי לא להעליב.
היא צילצלה כמה פעמים. אף אחד לא ענה בבית. אולי מוטי נרדם,
אולי החליט ללכת. בחור טוב מוטי. אין הרבה כאלה שמוכנים בגיל
שלו לגור עם אמא חולה ולטפל בה. היא אספה את חפיסת הסיגריות
והכניסה אותה לכיס. כולם רוצים שיתחתן. איך כזה בחור זהב לא
מתחתן? הם שואלים ויודעים את התשובה. איך הוא יכול להתחתן, אם
אמא שלו דואגת שכל בחורה שהוא מביא הביתה תברח? לפעמים היא
כועסת על דוד ואיציק, האחים שלו. הם נותנים לו להיקבר שם
בחיים, במקום להביא מטפלת כמו שיש לגברת לידור. היא רצתה שמוטי
כבר יתחתן ויוליד ילדים כמו כולם, רק שזה עשה לה איזה צביטה
קטנה בבטן, שאין לה מושג מאיפה היא באה לה.

מוטי הקשיב לצילצולים של הטלפון הסלולרי שלו ולא העז לענות.
אחר כך כיבה אותו כשלא יכול היה לסבול יותר. בתשע בערך שמע
דפיקות בדלת. הוא ישב קפוא על הספה. עכשיו שתי הידיים שלו
רעדו. היה נדמה לו שהוא מזהה את הקולות של האחים שלו, דוד
ואיציק. הם ניסו לפתוח את הדלת, כאילו שמישהו משאיר דירה פתוחה
באמצע היום. טוב ששושי נעלה לפני שיצאה. הוא בעצמו לא היה לו
כוח לזוז. רק רצה לשבת ולהסתכל על הידיים שלו. היה משהו עם
הידיים, הוא ידע במעומעם, וזיכרון מבהיל הציף אותו. יותר טוב
לחשוב על הבחורה, חשב לעצמו. איך היא ליטפה לו את הגוף, הורידה
את החולצה בעדינות כאילו פחדה שיתפרק לה. חיוך רך עלה על פניו.
השאירה את הילדים שלה אצל האבא שלהם והיתה שלו כל השבת. רק
בצהריים נזכר שלא עידכן את שושי, אבל ידע שאין מה להילחץ. אמא
שלו לא משתמשת בטלפון בשבת, כך שיהיה לו מספיק זמן עד מוצאי
שבת לפני שאמא שלו תחפש אותו. אחר כך שקע בתוך עירפול חושים
מתוק ולא רצה לעשות כלום רק להיות שלה לגמרי.

שוב דפיקות בדלת. מוטי פקח את עיניו בכוח. הן צרבו כל כך. נדמה
לו שלא ישן שני לילות. לא בטוח לגמרי. היה הלילה עם הבחורה שלו
ואחר כך עוד לילה, כשהלך כל הזמן עד שראה את השמש זורחת
והרגליים שלו לקחו אותו לבית של שושי. הידיים של הבחורה ליטפו
לו את הראש. הוא אהב לקרוא לה 'הבחורה שלי'. קראו לה לימור ולא
היה לה אכפת שהוא בא מאחורה כשהכינה להם סלט ולחש לה באוזן 'את
הבחורה המתוקה שלי.' היא אולי גם אהבה את זה כי הסתובבה אליו
ומילאה אותו בנשיקות קטנות עד שעזבו את הסלט והגיעו עד הספה
בסלון שלה.

אבא שלו עמד בפינה והסתכל בו בעיניים עצובות. כולם אמרו שמוטי
קופי של אבא שלו. אותן עיניים גדולות עם ריסים ארוכים. גם הפה
נראה בדיוק אותו הדבר. יש כאלה שאמרו שיש לו פה של בנאדם חלש-
השפתיים יורדות למטה מהצדדים בהבעת עלבון תמידית. עכשיו אבא
שלו עמד והסתכל עליו ומוטי לא ידע איפה להסתתר. גם כשהוא עצם
את העיניים עדיין ראה את אבא שלו עומד באותה פינה בחדר.
הראש דפק לו כאילו היה שם פטיש אוויר קודח בעקשנות בתוך המוח
שלו. לפי המבט מוטי הבין שאבא שלו יודע מה הוא עשה. הוא רק רצה
שיגיד כבר משהו. האחים שלו מספרים שאבא מדבר אצלם בחלומות. רק
אצלו אף פעם לא אומר מילה.
ככה הוא עשה כשהחליטו לאמץ את שושי. זאת הייתה אמא שהחליטה.
"הילדה צריכה בית ומשפחה. בת בבית - אור בבית." בעצם, אבא אף
פעם לא התנגד לשום דבר שאמא רצתה. הוא תמיד התגאה בה, כאילו
היתה אחד מאותם אוצרות שהשאירו בבית הגדול בטוניס. היה למוטי
קשה להיכנס לנעליים הגדולות של אבא כשנפטר. "באמת ניסיתי, אבא.
בחיי." אמר לדמות השותקת. "תגיד משהו אבא." זה נידנד את ראשו
כמו בובה, הושיט יד, לקח את הבחורה ויצא אתה דרך הקיר של
הסלון. מוטי הושיט את היד כדי לתפוס אותה וזאת שוב התחילה
לרעוד. כמו אתמול בלילה כשאמא שלו תפסה אותו ובכתה לו איך זה
שעזב אותה לבד כל השבת בלי להגיד שום דבר. הוא לא התכוון לעשות
כלום, ממש כלום. הידיים האלה שלו כאילו היה להן כוח משלהן. "לא
עשיתי כלום, אבא." אמר לפינה הריקה ורק הידיים זכרו.

בשלוש שושי חזרה מהעבודה. שני הילדים כבר שיחקו על השטיח
והתעלמו ממוטי שישן על הספה בבגדיו. "עוד פעם ניתקו את
הטלפון." אמר הגדול והקפיץ גולה צבעונית לתוך כוס פלסטיק. שושי
הרימה את השפופרת. קול נשי מונוטוני אמר לה שהטלפון מנותק. היא
טרקה לפני סוף ההודעה. אין פלא שאף אחד לא ענה כשהתקשרה שוב
ושוב.
היא שלחה את הילדים להכין שעורים והחלה לערוך את השולחן. מוטי
נאנח והספה חרקה תחת גופו כשהסתובב. שושי חלצה לו את הנעליים.
בלילה זאת הייתה המיטה שלה, והיא לא אהבה שעולים על הספה עם
הנעליים. קצת התפלאה על מוטי - הוא הרי ידע את זה. הוא ידע כל
דבר עליה. הרבה שעות בילו ביחד. כשאמא שלו היתה מתקשרת, היה
עונה שהוא עוזר לשושי עם הילדים וקורץ לה. זה לא היה סתם. אחרי
שבני עזב אותה והשאיר אותה עם חובות ענקיים, היא נשארה עם
תינוק יונק וילד בן שנתיים. מוטי נהג לבוא יום יום. הוא זה
שהוציא אותם מהמעון, נתן להם לאכול וחיכה עד שתגיע מהעבודה.
לפעמים עבדה בלילות במלצרות ומוטי נשאר לישון אצלה בדירה כדי
שלא יישארו לבד. אחר כך הדברים התהפכו. כשמוטי היה הולך עם
בחורה, סיפר שהוא אצל שושי, ככה אמא לא היתה עושה לו אחר כך
חקירה צולבת על הבחורה שיצא איתה. וגם לא היתה מתחילה לבכות
שהיא תמות לבד, ואיך הוא יכול לעשות לה את זה אחרי שהיא מגדלת
אותו כל כך הרבה שנים.
השולחן כבר היה ערוך ומוטי עדיין ישן. האוכל היה כמו אצלו
בבית. מאמא שלו היא למדה לבשל. הייתה מבלה איתה שעות ארוכות
במטבח, ממלאת אחר כל הוראה בקפדנות, והאשה המבוגרת היתה מביטה
בה בגאווה ומשבחת את ידיה הזריזות. בארוחות, כשהגישה מרק, אמרה
ששושי היא זאת שחתכה את כל הירקות. כששמה קוסקוס בצלחות, לא
שכחה להזכיר שאת העבודה עם המסננת הגדולה כבר לא היא עושה, אלא
הילדה בעצמה. שושי תמיד הסמיקה וכולם צחקו ואמרו שהיא נעשית
יותר ויותר טוניזאית ופחות ופחות תימנייה.

בסופו של דבר לא הצליחה להעיר אותו. כשנגעה בכתפו הוא זינק
ממקומו ושאל איפה אבא שלו. הילדים התלחשו ביניהם, ומוטי צנח
חזרה על הכרית הרקומה ונרדם שוב מייד. הוא הרגיש את היד של
הבחורה על הכתף, אפילו שידע שזאת שושי. "אסור לגעת," אמא
הזהירה אותו לפני הרבה שנים, כשראתה אותו מסתכל על שושי יוצאת
מהמקלחת עם החלוק שנדבק לגוף הרטוב שלה. "היא האחות שלך,
וגילוי עריות אסור מהתורה. עכשיו תישבע בכל היקר לך שאתה לא
נוגע בה."
הוא נשבע באבא שלו עליו השלום, ומאז אבא לא מדבר איתו בחלומות,
רק עם האחים שלו. הוא הרגיש איך הבחורה נוגעת לו בראש בעדינות
ומכסה אותו בשמיכה ושמח שאבא שלו החזיר אותה.

"לא!" איציק היה נחרץ. דוד הסתכל עליו בהערכה. שני השוטרים
התלחשו ביניהם והקצין כחכח כמה פעמים לפני שדיבר שוב.
"הפתולוג מציע לנתח כי יש סימן-שאלה קטן. משהו שצריך לבדוק."
"אף אחד לא מנתח אותה. גם ככה עיכבתם אותנו עם ההלוויה. זאת לא
פעם ראשונה שהיא נופלת, הייתה אשה מאוד חולה. עכשיו תעזבו אותה
בשקט."
דוד ראה שאיציק כועס, גם השוטרים ראו את זה. הוא לא התאפק
וגירד את העורף, מקווה שהם ילכו סוף סוף והוא יוכל לשים עוד
פעם קרח.
"יש גם את העניין של האח שלכם, מוטי. עדי ראייה אמרו שראו אותו
בבית אתמול בלילה בשעה ש..."
איציק קטע אותו בצחוק יבש. "מה אתם רוצים ממנו? רווק הבחור,
יצא עם בחורה. חזרו ביחד, הוא השאיר את האוטו כאן, נסעו אליה
באוטו שלה ושכח את עצמו. מה אתם מחפשים מתחת לאדמה?"
דוד הסתכל על הקצין ישר בעיניים. הוא לא רצה לחשוב על מוטי
שנעלם והמכונית שלו שחונה מתחת לבית מאתמול בלילה, וגם לא על
הדברים שאמרה לו אשתו. "תשמעו," אמר לבסוף, כשראה שהם עומדים
שם כמו שני ברגים חלודים בתוך מנוע מקולקל. "אני לא יודע מה
אתם מחפשים. רק רציתי שתדעו שכולם אהבו אותה. אין ירושה ששווה
משהו. לא היתה פריצה, אין סימנים לנסיון לשוד. איזה סימן-שאלה
יכול להיות כל כך חשוב שאתם רוצים לחלל את הכבוד שלה אחרי
שניפטרה?"

שני השוטרים יצאו לעשות שיחת טלפון ואיציק הסתכל על דוד ונענע
בראש. פתאום עלתה לדוד מחשבה שאיציק חושב אותו הדבר כמוהו.
איציק לא טיפש.
"אולי כדאי שתלך אחרי הצהריים עוד פעם לשושי, בסוף הוא הרי
יגיע לשם. צריך לחפש אותו כדי שיגיע ללוויה מחר בבוקר ולא יהיו
בושות." הקול של איציק היה עייף, כאילו התאמץ להוציא את המילים
שנתקעו לו בגרון.
שני האחים לא הביטו זה בזה כאשר נכנסו השוטרים ואמרו שזה בסדר,
הם יכולים לעשות את ההלוויה מחר בבוקר ושהם משתתפים בצערם.

אחרי שאכלה עם הילדים, הלכה שושי אל השכנה לבקש כוס סוכר. זאת
נראתה מופתעת, אבל מייד נתנה לה שקית של קילו והביטה בה
בעיניים מלאות רחמים. "שלא תדעי צער," אמרה בנימת קול ששמורה
לארועים עצובים במיוחד.
שושי חייכה נבוכה. לא כל כך ידעה מה להגיד.
"הייתה צדקת גמורה. נשמה גדולה."
שושי לא ענתה. עיגולים שחורים התחילו לטוס לה מול העיניים. היא
נשענה על הקיר מחבקת בכוח את שקית הסוכר.
"אל תסתכלי עלי ככה." השכנה פכרה ידיים ודיברה במהירות "לא
יכולתי לבוא לעזור לך עם הילדים. אני כל כך מצטערת, היה לי קצת
בלגן בבית. מחר תשאירי אצלי את הילדים. אני אכין להם אוכל."
שושי כבר לא שמעה את שאר הדברים. היא עלתה במדרגות מתנודדת,
משאירה מאחוריה נתיב של גרגרים לבנים שזרמו באיטיות מתוך השקית
הקרועה. ליד הדלת חיכה לה דוד. "באתי לקחת אותו," אמר וגרד את
העורף. "סיפר לך משהו?" הנידה בראשה לשלילה. ידעה שאם רק תוציא
מילה אחת, תתחיל לבכות.
אחרי שהלכו, עמדה במטבח להכין עוגיות סוכר עם קינמון. כמו שאמא
לימדה אותה.





המון תודות לחברי פורום שולחן עגול ולחגית אורון
http://hydepark.co.il/10887