אני מסתכל על הרגש הזה אוכל אותי. כן , הוא עומד לי מול
העיניים ופשוט לוקח ביס ועוד ביס. כאילו אני לא קיים... כאילו
שום דבר לא מפריע לו. הוא רעב כנראה. מי אני שאצליח לעצור רגש
רעב? הרי כולם יודעים שרגשות עושים מה שבא להם - משמחים אותך,
מעציבים אותך... מה שהם רוצים, זה תמיד מה שהם רוצים.

אבל אני פה! הלו אדון רגש, אתה לא רואה שאני פה? תפסיק. עוד
מחשבות? עוד דמעות? כמה עוד אתה רוצה לאכול... ?
"אני כבר שבעתי", הוא אומר.
"אם שבעת, למה אתה ממשיך לאכול?"
והתשובה כל כך ברורה.
"אתה ממשיך לתת לי אוכל", הוא אומר, "ממשיך להאכיל אותי, ממשיך
לחשוב... ממשיך להוריד דמעות בשתיים בלילה בסופי שבוע ולכתוב
דברים על רגשות".
אני ממשיך... ממשיך כי אין לי משהו אחר? או אולי פשוט הכל
מבולבל? הרי גם ככה אני לא יודע מה אני רוצה. ואולי אדון רגש
זה הדבר האמיתי, ואולי אני סתם... ואולי את היית הכול, ואולי
הכול הוא בכלל כלום, וכלום זה מה שאני מרגיש כרגע - פשוט מרגיש
שאני כלום.

אז צריך להיות פה סוף? כי איך אומרים לרגש להפסיק? אני אפילו
לא זוכר איך הוא התחיל. אהה, אני זוכר... לשכוח זה מה שאני לא
מוכן.
אז ארוז. פשוט ארוז ולך! מי צריך אדונים כמוך? קח ת'רגשות שלך
ופשוט אל תחזור... בעצם לא, או שאולי כן. אני מתגעגע לרגש
שהיית, לאדון שהעלה לי חיוך ואושר. אני מתגעגע אלייך, מאוד,
אפילו שאת לא יודעת...
מתגעגע לרגש. לאדון רגש.