מגרש של 15 X 80 מטר. הכל הרבה יותר איטי. שתי קבוצות יריבות.
לכל שחקן בלוני גז שמספיקים למאה דקות (כולל זמן פציעות). לכל
קבוצה יש סנפירים, חליפת צלילה, בלוני גז, מסכת צלילה ושנורקל
בצבע תואם - צבע שמיחד אותה כקבוצה, צבע המעניק לה את זהותה
ומבדיל אותה מהאחר. היא קבוצה וכל השאר הם מים, צדפות,
אלמוגים, קהל אוהדים, שופט וקבוצה יריבה. כולם בכל מני צבעים
אחרים, רק לא צבעה של הקבוצה.
כך גם הקבוצה האחרת, הצבע שלה - המהות שלה.

בכל צד של המגרש יש שני אלמוגים, המרווח שבין שני האלמוגים הוא
המרחק שמפריד בין סתם קבוצה,  לקבוצה המנצחת. שלושה מטרים שהם
עולם ומלואו - תהילה, כסף, אושר, הוויה. מעל פני המים קוראים
לזה "גול", כאן למטה זה נקרא - "בלופ" . צליל החיים שמתחת לפני
המים, צליל בועות החמצן והפחמן הדו חמצני, הנפלטות מפיהם של
השחקנים, צליל הנשימה.

מתחת לפני המים הכל יותר איטי.
השחקנים גורמים לכדור לנוע בעזרת הזרמים התת מימיים שהם יוצרים
עם סנפיריהם. הכדור כמעט ואינו בא במגע עם השחקן בפועל. תנועה
מספיק מהירה עם הסנפיר יכולה להעיף את הכדור למרחק של
כחמישה-עשר מטרים. פנדל נבעט ממרחק של תשעה מטרים.

וכך מתנהל לו המשחק:
החוקים למעלה הם אותם החוקים התת מימיים. רק פרט אחד שונה כאן
- "פאול" )עבירה ) עלולה לגרום למותו של שחקן. משיכה מספיק
חזקה בצינור המספק חמצן לריאותיו של שחקן תביא לקריעתו. קרע
בצינור תפסיק את אספקת האנרגיה לשחקן, אנרגיה המניעה את הכדור
מכאן לשם, מכאן אל ה-בלופ המיוחל. הכדור יפסיק לנוע, השחקן
יפסיק לנוע. זהו קרע בצינור החיים.
עונש על עבירה כזו או על כל ניסיון לגרום לעבירה מסוג זה הוא -
עונש מוות. השופט ניגש אל השחקן שעשה עבירה, מוציא מחליפת
הצלילה שלו צדף אדום (הכרטיס האדום  של מעלה) ואז מבלי כל
אזהרה פותח בזריזות את מיכל החמצן שתלוי על גב השחקן.
לקול תשואות אלפי האוהדים מפרפר השחקן בחוסר אונים היסטרי.
צועק, בועט ומתפתל  מבעד למעטה לבן של בועות חמצן המקיפות אותו
מכל עבר. כך בסיומו של משחק כדור רגל תת-מימי ממוצע נשארים על
המגרש כשמונה שחקנים לכל קבוצה.

את מרבית המשחקים  מעבירים בשידור ישיר . את השידור מלווים
מומחים ופרשנים לכדורגל תת-מימי. תפקיד הפרשנים הצופים באירוע
ההוצאה להורג של שחקן פאוליסט, הוא לחוות דעתם האם הייתה כאן
עבירה מכוונת? האם ההוצאה להורג הייתה מוצדקת או שהשיפוט פשוט
גרוע?


לעיתים קורה שהאוהדים ביציעים מתפרעים ותוך כדי, משליכים לעבר
המגרש והשחקנים שאריות בשר מגועל בדם טרי - מה שמביא כמובן
לבואן של להקות כרישים טורפים. אז מתרחשת הדרמה האמיתית של
המשחק. (אם תשאלו אותי לדעתי, ישנו מספר לא מבוטל של אוהדים
שמגיעים למשחקים רק בשביל "קרבות הכרישים").
בכדי למנוע את תופעות אלימות במשחקים, קיימת שמירה קפדנית של
סדרנים האוסרים הכנסת בשר טרי שאינו מבושל לשורות היציעים.


אני כצופה מהצד לא באמת מתעניין במשחק הכדורגל .
אני נהנה בעיקר ממערבולות החול שיוצרים השחקנים בעודם מתקדמים
לאורך המגרש. בכל צעד וצעד של השחקנים על קרקעית האוקיאנוס, הם
גורמים לשכבת החול הדקיקה להתרומם במן מערבולת סיבובית. זהו
מחזה קסום, דמוי התפוצצויות אטום מיניאטוריות. רק המחשבה על
מחזה זה גורמת לי צמרמורת בכל הגוף.
אף אחד חוץ ממך -הקורא, לא יודע שזו למעשה הסיבה האמיתית
שבגללה אני נמצא בכל שבת בבוקר על המגרש שבקרקעית האוקיאנוס.
לא מעניינות אותי הקבוצות, לא ה"בלופים", לא ההוצאות להורג ולא
הכרישים הטורפים.
רק החול המתרומם כ- 20 ס"מ מעל פני האדמה.
צמרמורת.