מבוא:
ונתחיל ישר בדוגמא:
אישה שואלת את בעלה: "אתה אוהב אותי"? והוא עונה: "ברור".
שואלים עולה חדש: "אתה שמח שבאת לארץ? והוא עונה: "כמובן".
שואלים ילד אם הוא יעשה את השיעורים בחג והוא עונה: "בטח".
ובכן, כאן אנו כבר רואים כי המילים: ברור, בטח, כמובן - הן
מלים בעייתיות. הן עצמן אינן בעייתיות, ההקשר והרימוז שלהן הוא
כזה.
האם באמת השלושה מתכוונים לומר שהתשובה: 'כן', על שלוש השאלות
- הנה כל כך חזקה ומובהקת עד שאין צורך להגיד אותה, או עצם
העובדה שאין צורך להגיד אותה דווקא אומר משהו על חוסר המובהקות
והגיבוש של התשובה עצמה?
ומה קורה בנו כשאנו אומרים את זה? למה בכלל אנו אומרים את זה?
איזה 'רווח משני' יוצא לנו מאמירתן? האם 'פשוטו כמשמעו'? ואכן
אומרים ברור כשאכן  'ברור'? או דווקא ה'ברור' מרמז שאולי זה לא
כל כך ברור?...
ובכן הבה ונתבונן אל מילה אחת: 'כמובן'. מה מלה זו אומרת? ובכן
היא אומרת משהו כמו: 'טוב, אין צורך לצאת במחול ובריקודים,
הדבר ידוע, ישן. ואם צריך להתפעל אז כבר התפעלנו קודם. המלה
הזו חוסכת לנו התפעלות. אנו מקצצים בחידוש ובמיוחדות של הדבר
שכלפיו אנו צריכים להפגין ולהנפיק יחס מיוחד. ומסתפקים בהנפקתו
והצמדת ערכו אל דברים שפעם התפעלנו מהם, או שבזמנו דרשו מאיתנו
יחס ראשוני או חדשני. אמירת המילים 'כמובן', 'בטח' ו'ברור',
חופנות בחובם ידיעה של התפעלות או התפעמות שפג תוקפה. פעם הם
היו טריים ורעננים אבל כעת חל עליהם חוק התיישנות. וכל שראוי
לתת לזה, זו תגובה אוטומטית. כל המשמעויות וההשתמעויות הללו
נגזרות וכרוכות סביב המילה: 'כמובן'.
אך מה הסיבה לחסכון הזה שאנו חוסכים בלהגיד שמשהו הוא נהדר,
נפלא, ראוי למחמאה, ראוי להתפעלות?
ובכן ישנן 4 סיבות.
א. הראשונה לרצות להיות יותר מן האחר. (כוחנות).
וב. השניה לרצות לחיות ברמת תודעה נמוכה (נוחיות).
וג. השלישית לרצות להמשיך ולישון. (שינה)
וד. והרביעית לרצות לא להיות אבוד ונבוך. (להיות יודע והגיוני
ביחס לחיים).

חלק  א':  לחיות מתוך כוחנות:
לעתים קרובות אנו פוגשים אנשים וארועים מיוחדים או חשובים,
אנשים וארועים שכלפיהם אנו צריכים להנפיק יחס מיוחד. יחס
שמתבטא במלה: 'וואו. כאן תהיה נטייה חזקה להוריד את סף
ההתפעלות. והסיבה נעוצה כך שיש לנו קושי לתת קרדיט למישהו
הראוי לו. הסיבה נעוצה במאבק כוח סמוי; ברגע שאדם נותן למישהו
את הקרדיט שהוא ראוי לו ולא אומר משהו כמו: 'ברור שאתה על
הכיפק', - הוא מוריד את הסטטוס שלו עצמו, ומגדיל בזאת את
הסטאטוס של האדם שממנו הוא אמור להתפעל.
ברגע שאדם אומר לאדם אחר: 'אתה על הכיפק', או 'תודה', הוא כמו
עושה עצמו יותר קטן. כי עצם אמירת התודה, כמו אומרת שהוא זקוק
למשהו שאין לו ויש לאחר. מה שעושה את האחר ליותר ואותו לפחות
(בראיה מסוימת). לישראלים קשה במיוחד להגיד תודה. הם לא יתנו
מחמאות האחד לשני ולא יפרגנו, כי הם לא רוצים להיות קטנים מן
הזולת. אך למרבה הצער, זה גם נכון, כי אם אנשים בארץ יתנו משוב
מלא וקרדיט לאנשים אחרים, אותם אחרים, מן הסתם ינמיכו אותם, כי
יחשבו שהם עושים זאת מתוך חולשה. כמו מנסים לפתות את הזולת
להיות נחמד אליו, וזאת כי אין לו מספיק כוח לתבוע את זה ממנו.


חלק ב': לחיות ברמת תודעה נמוכה.
אך אנו מהססים לתת קרדיט ולהגיד 'וואו', לא רק לגבי בני אדם,
אלא לגבי החיים עצמם.
ברור שאנו נהנים לבוא הביתה לאחר יום עבודה.
וברור שאנו אסירי תודה שיש לנו מקום עבודה.
ברור שאנו מתפעמים מזה שיש לנו ילדים בריאים.
וכל כך ברור שאנו שמחים כל רגע שאנו בריאים. או שיצאנו שלמים
מנהיגה בכביש.
ברור? האמנם? אז מה קורה כשאנו אומרים ברור? ובכן כשאנו
אומרים: 'ברור', אנו משטחים בזאת את הגבעות והעמקים, את השיאים
ונקודות השפל של חיינו, והכל נעשה אותו הדבר ושום דבר לא יותר
מהשני, ואם שום דבר לא יותר חשוב מהשני, אז שם דבר לא חשוב,
ואם הכל לא חשוב, אז אין למה לצפות, ואם אין למה לצפות, אין
ממה להתאכזב.
'ברור' אומר שהכל ידוע. וכשאומרים שהכל ידוע לא צריך לתת דין
וחשבון. לא צריך לקחת אחריות.
וככל שמתרבים רגעי ה'ברור' וה'מובן מאליו', כך אדם מחמיץ יותר
את חייו.
ומצד שני, ככל שיתרבו הרגעים בהם דברים אינם מובנים מאליהם -
כך תתעצם תחושת החיים במלא עוצמתם, חיוניותם וחד פעמיותם.
לחיות זה להיות מסוגל לעכל ולקלוט את מלא המשמעות של מה שקורה
עכשיו. זו אינה פעולה פיזיולוגית. חיי אדם אינם עבודת הריאות
ומערכת הדם שלו, כי שתיהן עובדות גם אצל אדם נטול הכרה. לחיות
זה מצב תודעתי. כמו ש'להקשיב', 'לדעת' ו'לראות' - הן לא פעולות
פיזיולוגיות אלא פעולות של מערכת התודעה. לחיות, זה לחיות
בתודעה. פעילות המערכת הפיזיולוגית מתחזקת את המערכת כדי
שהתודעה תוכל לתת את השוק הכפול הזה של: לחיות ולדעת את זה בו
בזמן. (זה כמו שוק חשמלי ללב, תוך כדי החייאה) וכשהשוק הכפול
מתרחש - מתחיל הדינמו של החיים הפנימיים לעבוד. ואז אתה חי,
ויודע זאת בכל כולך.
ואז אינך לוקח שום דבר כמובן מאליו. ואז אתה מתרחש לחיים והם
מתרחשים לך. החיים כ'התרחשות' (Happening), והאדם כ'היות'
(Be).

אך בדרך כלל בני אדם נמצאים בכיוון ההפוך. מורידים את סף
המודעות לגבי רמת הבסיס של החיים. ובכך מורדים מתח, מורידים
מאמץ. ולחיות ללא מאמץ אומר שלא רוצים לעבור גיהנום עכשווי
בדרך לאופציה של לגן עדן. רוצים לחיות בנירוונה פה ועכשיו,
לפני שעברנו את פרוזדור השאול של המציאות כמות שהיא.
כשאומרים למשהו או למישהו: 'מובן וברור', אנו מגמדים אותו כדי
יתאים בגודלו לחיינו הקטנים. (שבכך ממשיכים להשאר ננסיים).
ואנו מסוגלים לגמד כל דבר שנפגוש. למעשה אין גבול לגימוד הזה,
למה שאנו מסוגלים לקחת כמובן מאליו. אפשר לעשות זאת לגבי הכל.
זו מעין מגפה, או מחלה מדבקת, אין תחום החסין מפניה. אפילו
הדברים הכי בסיסיים בחיים, למשל: אויר. לרובנו זה מאוד מובן
מאליו שאנו נושמים. אבל אם יקלע האדם למצב שבו לא יוכל לנשום
שתי דקות, או שיהיה לו חנק לכמה רגעים - ופתאום תחזור הנשימה
לסדירה - או אז יתמלא בתחושה אדירה של: 'עד כמה זה נפלא לנשום.
איזה נס חד פעמי הוא זה.
לחיות ולחיות באמת, זה לא להתגרש מתחושה מתמדת של 'וואו'. זה
לחיות מתוך עוצמה פנימית.
כשאומרים על משהו שהוא מובן מאליו, משטיחים את העוצמה הפנימית
שלו. החיים הופכים לריקים וחסרי עוצמה. ואז מחפשים גירוי
חיצוני שיגרום ל'וואו' הזה. וככל שאדם ייפול יותר תחת אמירת
'מובן מאליו', או 'בטח', כך יחפש אחר גירויים חיצוניים שיתנו
לו את התחושה הזו של ה'וואוו' המוחמץ.
למעשה כל שאנו צריכים לו 'WOW' כבר מצוי עמנו. החיים עצמם
צריכים להיות כמו מכת חשמל אדירה. ומפה זה מתחיל. ואם זה קיים
ברמה הבסיסית, אזי כל דבר אחר יקום לתחיה בגלל שאנו כבר חיים
עם חשמל כה איננטנסיבי. אם אין בנו הכרת ערך והתפעמות על עצם
העובדה שאנו חיים, שום דבר לא יעשה לנו את זה. ואז נזדקק
לגירויים יותר ויותר חזקים, לעיתים יותר ויותר קרובות. וזה כמו
התמכרות;  כל הזמן מחפשים דברים שיתנו וואו יותר חזק מזה שהיה
קודם...
כך המצב, במידה והסף ההתחלתי לחיים הוא לקיחתם כמובנים מאליהם.
אז נהפוך לעבדים של מה שיגרום לנו לרגע לתחושה של: 'הנה, עכשיו
זה קורה', 'עכשיו אני חי', עד להעלמותו ברגע הבא, ואז מחפשים
עוד גירויים. (מעין חיי סיזיפוס, כשבכל רגע נדמה לנו שהגענו
לפסגת התענוג וגם נשאר שם. אך בכל פעם זה הולך לאיבוד והטיפוס
במעלה ההנאה הופל לתלול יותר).  

חלק ג': לחיות מתוך שינה
חיים מתוך חיפוש אחר  הגירויים הללו, הוא לחיות מתוך שינה, כי
כשנמצא אותם הם יאפשרו לנו לישון ולחלום חלומות יותר מרתקים,
חלומות, שבגלל מקדם הריגוש הגבוה שלהם, מעניקים לנו תחושה של
כביכול חיים. זאת בעוד שלסרב להגיד 'בטח' - הוא להתעורר
למציאות העוצמתית של מה שבאמת קיים; החיים האמיתיים ולתת להם
להניע אותנו. להתעורר זה תמיד הליך לא נוח. שזוכה מתוכנו בדרך
כלל לסירוב אוטומטי.
וכשמתעוררים רואים את העולם כאילו אף פעם לא ראינו אותו. זו
ראיה של ילד.
לא לקחת משהו כמובן מאליו, זה לראות אותו בפעם הראשונה. כל אחד
זוכר את הפעם הראשונה שראה את הים, כל הוואו שזה עורר, אך
בפעמים האחרות אנו רואים את התווית של הים. ואומרים לעצמנו,
'אה, זה ים,' הבנו, אפשר להמשיך הלאה, ולא טורחים לפגוש מחדש
את ההוויה החיה והפועמת של הים'. כך גם לגבי פגישה עם אנשים
שאנו מכירים. הכביכול הכרות עמם, שמה סביבם קליפה נוקשה שלא
מאפשרת לנו לפגוש את התוך הרך והמשתנה שלהם כל פעם מחדש.  
אנו הופכים ישנים למהות החיה הבועטת של הדברים.
אנו נמצאים בעולם שמציף אותנו באובייקטים מקדמי ומעוררי ריגוש
חדשותי. בעיתון כל הזמן ישנן המצאות חדשות, גילויים חדשים.
בטלויזיה תכניות חדשות, פרצופים חדשים. נפגשים ושואלים: 'מה
חדש'? מעדכנים האחד את השני מה התחדש. שומעים חדשות כל חצי שעה
בערך. אך ראה זה פלא,  באיזשהו מקום, מרוב שאנו פוגשים כל הזמן
דברים חדשים, ליבנו הופך לגס ואנו לא פוגשים מאום. מרב דברים
חדשים, כמעט כלום כבר לא מרגש אותנו. ובכל פעם אנו צריכים
לבהות בפעלול חדש בטלויזיה כדי שנפתח קצת את העיניים.
אך האמת היא שאלה לא חיים, זו מערכת הגירויים חיצונית שהמצאנו
כדי למלא את העדרם.
חיים באמת, לא תלויים בעוצמת הגירוי החיצוני. כי חיים באמת
מתרחשים מבפנים. במצב כזה אפשר לשבת שלוש שעות מול ענף
ולהתבונן בעלה אחד ולא לשבוע. וזה המרחק שלנו מן החיים
האמיתיים.   בדרך כלל מגיעים למצב כזה במדיטיציה, או בטריפ  ל.
ס. ד. אבל ברמה כלשהי ניתן לחיות ככה. זהו מצב קוואנטי. מצב
קוואנטי מדבר על צלילה אל תוך החלקיק הקטן ביותר של החומר
ולמצא שם את כל העולם. כך גם בלחיות את החיים באופן קוואנטי;
לצלול אל תוך העולמות הזעירים של הרגע ולמצוא שם את הנצח.
כשחיים בעולם לא קוואנטי - מחפשים את הריבוי, הכמות ועוצמת
הריגוש. וזאת כדי לחפות על ריקנות בממדים הקוואנטיים של הקיום.
והממדים הקוואנטיים הם ממדי הנפש. הנפש חיה בעולם קוואנטי.
והתעוררות התודעה היא צלילה לתוך העולמות הזעירים של הנפש.
הגדולה של לחיות חיים אמיתיים זה בלקחת את הדבר הטריוויאלי
ביותר - ולמצוא בו את כל העולם. לחיות כך זה לחיות באופן
קוואנטי. ולחיות את העולם בפרספקטיבה קוואנטית - זה למצוא את
העולם בגרגיר חול ולא לאסוף מספיק גרגירים כדי לבנות עולם.
וגרגיר החול הוא הרגע הזה, פשוט הרגע הזה, כמות שהוא, לבדו.
למצוא בו את העולם, זה לחיות.  

אך העולם ואנשים בו, חיים בצורה אחרת. הסברה הרווחת היא שהחיים
יתרחשו כשיקרו דברים חדשים, חזקים ויוצאי דופן. סרט טוב, סקס
טוב, אהבה חדשה, טיול למקום מרתק. אך אלה אפיזודות. החוכמה
בלחיות, זה להיות דלוק מרגע לרגע, בגלל עצם העובדה שאתה חי.
ואנו חיים כל הזמן ב'מובן מאליו' לגבי החיים. 'אני חי, אוקיי,
ומה עכשיו?".
אך אם אדם חי את חייו כמובן מאליו, שום דבר שהוא יפגוש לא
יכפר, או יפצה את עובדת לקיחת חייו כמובן מאליו. אם משהו לא
מתעורר בו מבפנים וחוגג את עצם 'ההיות', כל דבר שיבוא מבחוץ
ישאר בגדר אפיזודה חולפת, שעם חולפה רק מעצימה את הכלום הפנימי
והריקנות הפנימית.
עצם זה שאנו חיים - זה נס. זו הפתעה. זהו שוק חשמלי ישר
לתודעה. אבל בדרך כלל אנו רדומים. חיים מתוך שינה.
מפעם לפעם אנו מתעוררים. למשל אדם שהיה בכלא או בצינוק זמן מה
ויוצא החוצה. או שהיה בסכנת מוות ממשית תקופה ממושכת ויוצא מזה
לפתע. אז זה מכה בו; עוצמת החיים במלא היותם.
חבר שלי חזר ממלחמת יום הכיפורים וחברים שלו נהרגו מסביב ואז
נראה לו שלא יצא מגיהנום המדבר הזה והוא נשבע שלא ישכח לזכור
את המתנה הנפלאה של לחיות. ללכת ברחוב, לשבת בבית קפה, אך הוא
שכח, הוא גם נעשה מודע לכך שהוא הולך ומאבד את זה, שהשכחה
מתחילה לאפוף אותו וזה מגיע ובכל זאת - הוא שכח.
אדם גוסס מסרטן, והוא במיטה והולך למות, והדבר הכי בעולם עבורו
זה לקום וללכת באור השמש ולנשום אויר. והנה הוא מחלים וזה
עצום, אבל הוא חש שזה הולך להעלם. ואם לא יחזור להיות חולה,
העיפוש הבינוני יחזור. הוא ישקע שוב לשינה. והוא חי, הוא נרפא,
אך הוא שוקע ונרדם לחיים.
השגרה שוטפת את כולם. בסופו של דבר כולם, כולם נרדמים.
נתן יונתן כתב את השיר המופלא והמסתורי: "דוגית לה שטה": דוגית
לה שטה מפרשיה שניים ומלחיה נרדמו כולם אם לא יעורו כל מלחיה,
איכה תגיע הדוגית לחוף"?
אנו ישנים לגבי העובדה שאנו חיים.
אנו מעריכים את החיים, רק כשבאים לקחת לנו אותם, או כשמשהו בהם
נפגם. אך אם אדם צריך להעריך משהו רק כשחסר לו אותו, אזי הוא
לא ממש מעריך אותו. החוכמה היא להעריך משהו מבלי שנצטרך לחוש
שהוא עומד להיות חסר לנו. אם צריך להוריד לנו את הרגל כדי
שנעריך אותה, אז זה אומר שאיננו מעריכים אותה, כשהיא קיימת
והיא עמנו.

חלק ד': לחיות מתוך מבוכה
אנו לוקחים את החיים כמובנים מאליהם, כי זה נוח לנו, כי זה
מוריד את אלמנט המאבק עם חוסר המשמעות שלהם. אם דברים ברורים
אז לא צריך להאבק. אנשים רוצים שיהיה ברור לפני שהם עוברים את
הבלבול. אבל אי אפשר להבין לפני שצוללים לתוך המבוכה, האימה,
האבסורד והבלבול. הבנה צומחת מתוך הליכה לאיבוד.אך אנו פוחדים
ללכת לאיבוד בתוך הלא ידוע. ורוצים שהכל יהיה ידוע לפני
שנכנענו ללא ידוע. ואז אנו אומרים 'זה ברור', בשעה שזה לא ברור
בכלל. אנו רוצים שהפתרון יהיה שם לפני שהלכנו לאיבוד במשוואה.
המובן מאליו מוצא את הפתרון לפני שפגשנו את המשוואה.
רוצים את האורגזמה לפני החיזור והמשחק המקדים ואת השרירים לפני
עבודה בחדר כושר.
בחיים האמיתיים שום דבר לא ברור, שום דבר לא מחוור, הכל
מעורפל, סמוי וסבוך. כמו בחידה בלשית.
ברגע שאנו אומרים שהחיים ברורים לנו, אנו לוקחים את כל
המיסתורין והמורכבות של הבריאה ודוחסים אותם לתוך הראיה הצרה
והגמדית שלנו. מעשה זה נקרא: "לשים את אלוהים במבחנה".
-
פאוזה.
לקורא מסה זו נראה בשלב זה, כי המסר ברור, ואין צורך להמשיך
ו'לטחון' אותו, אך המסה ממשיכה כי בהמשך יתברר כי מה שנראה
ברור עד כה, עדיין לא ברור כפי שהוא עדיין יכול להיות.
אז הלאה, לדוש בזה עוד; כשאדם אומר: 'ברור', הוא מקפל ודוחס את
מה שהוא לא מבין ומשקיע אותו בתוך מה שהוא מבין. ואז הכל נראה
ברור.
אפשר לעשות ההפך; לקחת את מה שהוא יודע ולתת לו ללכת לאיבוד
בתוך מה שהוא לא יודע. ואז הוא חי כולו בתוך עולם שבו באמת שום
דבר לא מובן מאליו. ואז האמת אודות הקיום והחיים יכולה לצאת
לאור.
מה שהאדם לא יודע תמיד יהיה יותר גדול ממה שהוא יודע. אבל קשה
לחיות כך, זה מפחיד, אז אנו מגמדים את מה שאיננו יודעים נוכח
מה שאנו יודעים. ואז הכל (או הרוב) ברור.
לחיות זה לראות את העולם דרך מה שאנו לא יודעים.
צריך ללכת לאיבוד בחיים, ולחיות אותם מתוך אובדן, זה המיצוב
האמיתי שלנו בחיים.
לחיות מתוך זה ששום דבר לא ידוע או מחוור. ואם אדם מצליח לעשות
זאת, הוא חי.
אך אנשים אומרים 'ברור', ואומרים זאת לגבי עולם שהוא הרבה יותר
גדול מכפי שהם מסוגלים לקלוט. וזה אומר שהם לוקחים את כל
המורכבות וחוסר הפשר של החיים ושמים אותם בתוך הקופסא הזעירה
של התובנות והסטיגמות שלהם.
צריך לוותר עליהן. על הסטיגמות ותובנות הנוחיות המקומיות שלנו
ולחיות כמה שיותר מתוך תהיה ואובדן תמידיים.
קשה לקלוט את זה בתודעה הרגילה, זו שמשתמשת בהגיון
וברציונליזציה כפנס בחשכת קיומנו וכמצפן בניווט מהלכי חיינו.
ההגיון מסביר הכל אך טועה לגמרי ביחס לחיים האמיתיים.
אם נוותר על פתויי ההגיון ונבחר במקומם בייסורי המבוכה - חיינו
יתגלו ויצופו מתוך האגם השטוח של חיינו  -  כמפלצת לוך נס מתוך
תהומות תת התודעה שמתחת למשטח האגם הנינוח.
מפלצת מפחידה, ענקית ומסתורית - החיים.

נכתב: 4.4.2004