באותו בוקר אביבי אף אחד לא היה מסוגל לחוש באסון הקרב ובא
בדילוגי אנטילופה נרקומנית.
מלבד, אולי, הפרות שניסו לתקוף אותנו.
ישבנו לנו על פסגת הארבל והכנו טחינה.
היא יצאה טעימה.
החלטנו ללכת על זה ולהכין עוד אחת.
אין מילים לתאר את הזוועה.
מלוח, (מעואך! מעואך!! זעקו הטועמים), חריף, חמוץ ומתוק בו
זמנית. וכתום.
לשווא הפצירו בנו לקבור את יציר האבדון הזה.
שפכנו אותו.
כבר באותו הרגע נחת שם פרפר.
נחת, ולא שב לעוף.
לאורך היומיים הקרובים שמענו את הפרות במעין שירת יודל נוראית
של לפני המוות, התוצאה הנוראית של שאיפת אדי הטחינה שלנו.
לשווא התאמצנו לתקן את המצב.
כך הרגנו את אוכלוסיית הגליל.