כשנסעתי לסיני לא ציפיתי שאפגוש מישהי כמוה...
וגם אחרי שפגשתי, לא ידעתי שנועדנו להיות ביחד.
קלילה ומתוקה כל כך, בלי פוזות... ישבנו ודיברנו וצחקנו
ואני בכלל הייתי דבוק לחברה שלה רוב הזמן.

בסוף הגיע זמן להיפרד ואיזה מזל שהשארתי לה מספר טלפון,
וצעקתי... תתקשרי אלי... עוד היום...
כי לאט לאט התחוור לי שהילית ואני צריכים להיות ביחד, זה ברור,
היא כבר כמעט חלק מהמשפחה.

אולי היום היא תתקשר, הרי יש לה את מספר הטלפון, ואם נועדנו,
זה גם יקרה.

בינתיים, בעודי מחכה, באזור חבצלת השרון בחורה בשם הילית
(שנועדה לי כאמור)
מכניסה את מספר הטלפון שלי (!)
לזיכרון של הפלאפון שלה ורצה מי שרצה -  וחמש הפך לשמונה,
ואמיר הפך לדודו, ו"סליחה טעות" הפך ל"יש לך קול נחמד"
ו"תודה... שלום" הפך ל"אולי תבואי לקפה" ו"אחד סוכר" הפך ל"יש
לך קונדום?"

ולחשוב שבכלל אלי היא התקשרה!
וכמה רציתי, וכשחשבתי שמה שצריך לקרות יקרה, בכלל לא חשבתי על
זה.

אז אולי חס וחלילה הם יעשו עוד שנתיים תאונת דרכים בגואטמלה...

או שהתינוק שלהם יהיה מאוד מכוער...
ואולי פשוט לא.