דוד שלי, יקר, כמעט שלוש שנים עברו מאז מותך וכמעט שבע מאז
מותו של סבא, ולמרות הזמן הרב שעבר, זו הפעם הראשונה בה קראתי
את מה שהקראת בלויתו של סבא.
כמו שכתבת שם, כך גם אני מרגיש.
"אין צידוק לדין.
אם יש אלוהים, אני חושב שהוא אלוהים לא טוב, לא רחמן ולא
צודק.
אם יש אלוהים, הוא אלוהים רע."
כך כתבת וכך גם אני מרגיש מאז מותך.
בנך, שכבר נולד, לא הספיק להכיר אותך ואתה לא אותו. הוא כבר
ילד גדול. הוא בא לבקר אותנו לפני מספר שבועות. שיחק הרבה, קנה
צעצוע חדש (מכונית באטמן). הוא ממש חמוד, דומה לך. כשנכנס
לראשונה לבית וראה את תמונתך על הארון הוא אמר שהוא מתגעגע
אליך.
אתה אליו? אני מאמין שכן.
אני עתיד לגמור תיכון בעוד קצת יותר משנה. בגרות בלשון כבר יש
לי, יותר לא תצטרך לתקן אותי. אהבתי כשעשית זאת ואני מתגעגע
לכך.
חברה עדיין אין לי. חבל שאתה לא פה, אולי היית מלמד אותי כמה
טריקים באיך להתחיל עם בנות.
אח שלי סיים תיכון, יצא לשנת שירות ועכשיו (לפני כמה חודשים)
הוא התגייס, בהתחלה לחובלים, אך הוא ויתר, ועכשיו הוא במגלן.
אחותי גדלה, היא החלה את כיתה ז'. עוד מעט היא כבר עוברת לח'.
יש המון לספר לך. בכל זאת, לא דיברנו כבר שלוש שנים.
קשה לי להאמין שזאת הפעם הראשונה שאני כותב לך. בכל אופן,
סיפרתי את העיקר, אני חושב. אולי רק העברתי לך את התחושה
הכללית. סבתא בכתה מאז הרבה. היום כבר פחות, אבל עדיין עולות
לה דמעות בעיניים כמעט בכל פעם שאתה מוזכר. היא אשה חזקה, קשה
לי להאמין שהיא איבדה אותך ואת סבא ועדיין המשיכה לעמוד על
הרגלים.
מה עוד לספר? קשה לי לחשוב על זה עכשיו.
אני עדיין זוכר את השיחה האחרונה שלנו, בערב שבו מתת.
אתה זוכר?
שאלת מה אני עושה, וכרגיל לשיחות בימי שישי בערב, עניתי שאני
רואה טלויזיה, מתקין משחק חדש במחשב. אמרנו שאולי אני אבוא
לישון אצלך בחופש הגדול, נסתובב בתל אביב ונאכל חומוס ביפו. זה
היה שישה ימים לפני תחילת החופש, לפני היום הראשון בחופש.
אני ציפיתי לחופש, רציתי לבוא אליך לתל אביב.
כמה שעות מאוחר יותר באותו ערב, בזמן שראיתי איזה סרט עם שון
פן, את השם אני לא זוכר, אבל העלילה יושבת לי טוב בראש, התקשרה
בחורה, זאת שהיית אמור לפגוש, אני חושב שקוראים לה שרון, אני
לא זוכר. היא חיפשה את אמא ואבא. נתתי לה את המספר של אבא, הם
היו אצל סבתא. כשעה-חצי שעה מאוחר יותר אבא התקשר. הוא אמר
שהייתה לך תאונה עם האופנוע, עוד לא יודעים מה מצבך. התפללתי
שלא תמות, שתפצע, אפילו קשה, אבל בבקשה אל תמות. שעה אחרי
הטלפון של אבא הם הגיעו הביתה. סבתא רעדה, בכתה. הם עצרו לכמה
דקות ומיד יצאו לתל אביב. בלילה הזה כבר לא ישנתי, נשארתי ער
כל הלילה. לא ידעתי אם אתה מת או חי, אולי פצוע, אבל לפחות
חי.
ראיתי את אחד המשחקים בסדרת הגמר בין פילדלפיה ללוס אנג'לס.
אמרתי לעצמי שאם פילדלפיה מנצחים במשחק אתה תחיה. פילדלפיה
הפסידו, זה כבר לא שינה כלום. יצאתי לסיבוב עם הכלבה (שלך,
היידי, גם היא כבר מתה, אבל ממחלה). חזרתי, ואחרי מעט זמן
הגיעו ההורים. סבתא בכתה, אמא התיישבה לידי ואבא אמר לי שאתה
מת. לא יכולתי להאמין, לא רציתי להאמין. הרי רק הערב דיברנו,
ואתה מסרת ד"ש להורים ולכל המשפחה. זה לא יכול להיות שאתה מת.
הלכתי למיטה והרטבתי את הכר בדמעות. אמא לא אמרה כלום, היא רק
חבקה אותי והביאה מים. בסביבות שש, אני חושב, נרדמתי.
התעוררתי בערך בשתיים עשרה. אבא אמר שכמה מהחברים שלי היו פה.
הוא הביא לי עוד מים, ואני חזרתי לישון עד ארבע בערך.
כשהתעוררתי שני האחים ישנו. הלכתי להתקלח. בדרך ראיתי את הסלון
עמוס במבקרים, מהקיבוץ, לא מהקיבוץ, חברים שלך, של סבתא ושל
ההורים.
כולם הסתכלו עלי במבט מרחם ואני עליהם במבט חלול.
הייתי שבור. לא חשבתי על כלום, רק על כך שלא אראה אותך יותר,
שלא אשמע אותך יותר, שיותר לא תתקן לי את העברית.
אני לא אסע אליך בחופש. אתה מת, אבל מסרת ד"ש להורים. אל תדאג,
אמרתי את זה לאמא.
עכשיו כבר מאוחר, אני אלך לישון.
מקווה שתקרא. אני יודע שזה ארוך, אבל זה בשבילך, זה ממני.
אתה חסר לי.
בחזרה למה שכתבת לסבא:
"אבא יקר שלי, אבא אהוב שלי, לך בשלום, ואם אני טועה ויש
לאלוהים גן עדן - שם מקומך, לך לשם."
לילה טוב.