לא נשארו לי כבר דמעות לשמש כטיפות דיו, בהן אוכל להכתים את
גופך, עד שיחדרו דמעותיי אלייך ונוכל להרגיש את חומן.

אני יושבת ובוכה. נזכרת בימים שבכית אתה גם איתי, בתקופות
שאהבנו לקטר ביחד, למצוא ניחומים אחד אצל השני. אבל עכשיו אני
בוכה לבד, ואין לי שום דבר קטן להתנחם בו על כך. לא מסוגלת
לעכל מצבים שאהבתי להדחיק בעבר ועכשיו מתמודדת לבד.

זוכרת כל כך טוב את הריח שלך, בוער באפי, מחפש תגובתי. מדמיינת
איך היינו שכובים אחד בתוך השני, חולמים את אותם החלומות
בדיוק, מקווים את אותם הדברים. היה לנו כה טוב ביחד וניחמנו על
כך תמיד. כל מעשה איתך הפך ליצירת אומנות וכל שיחה למונולוג
יפה נפש, מורט דמעות ורגשות.

איך הייתי מחבקת אותך, מעבירה ידי על גופך החלק, שבער מתחת לכף
ידי הקטנה. וביחד היינו מסתפקים במבט כדי לבטח הרגשה שלמה. איך
ידענו לסלוח כשהיה מתבקש, ולכעוס אם צריך לפעמים. אבל בעיקר
איך ידענו לבטא במעשים את פשר המילה אהבה.

עכשיו אתה רחוק ממני והמחשבות כבר אינן אותן מחשבות. מנסה
להיאחז בזכרונות מתוקים אבל המר מתגבר על הכל. יושבת ובוכה, זה
כל מה שאני עושה, ומתחרטת על החיים. מבקשת מחילה, מבקשת תשובה,
מחפשת לחוש רק עוד פעם אחת בך...

וזיכרון אחד לא מרפה בי בלילות ועושה אותי עוד יותר אומללה,
איך דיברת איתי בפעם האחרונה ונאמת את הנאום ההוא שלך. כשעזבת
אותי, בודדה מסכנה, יחידה ותמה ביקום, וסגרת את דלת הקשר שלנו
כאילו לא עמדה בינינו מעולם. ואני, המומה ופגועה עד זוב דם
מקור דבריך, סירבתי להאמין בדבר. ואתה, כאילו כדי להוכיח שזה
נגמר, דיברת עוד יותר לא יפה וכאילו שכחת את העבר.

צלקות חרוטות עמוק בתוכי, מסרבות להיעלם עם הזמן. יודעת שלא
יבוא עוד אחד כמוך, כמו אביר על הסוס הלבן.