הכי מעצבנים זה האנשים שנכנסים לך בשקט לחיים, בלי שאפילו
תשים לב.
יום אחד אתה פותח את העיניים והם שם.
ככה היה עם סנדרה.
פגשתי אותה פעם דיברתי עם חברה שלה לפני איזו הופעה.
אחרי זה היא מצאה אותי ולא באמת דיברנו, אפילו שכחתי אותה.
ואז פתאום בלי לשים לב, היא הייתה לידי, מהסיבות הכי לא
נכונות, בזמן הכי גרוע, סנדרה, הסנדרה שלי הגיעה אלי.

הכי מעצבן זה שהם באים בשקט.
אחרת בטח לא הייתי נותן לה לבוא.
אבל היא כבר כאן, משקיפה דרכי כמו שאני מבטיח לעצמי שוב ושוב
שלא אתן לאנשים לעשות.

הכי מעצבן זה שהם הולכים ברעש.
בוקר אחד אתה פותח את העיניים בגלל איזה דלת שנטרקה אתה רואה
שהיא כבר לא שוכבת לידך, עם העיניים העצומות שלה עם הפנים
השלווים שלה, בוקר אחד אתה פותח את העיניים ורואה שהיצירה הזו,
הסנדרה שלך.פשוט קמה והלכה.

הכי מעצבן זה שהיא נכנסה כל כך בשקט שלא יכולת לחוש אותה, רק
פתחת את העינים באמצע הלילה וראית אותה, בחושך, ישנה על ידך
ובבוקר התעוררת כי היא ברחה.
מעבר שלך, לעתיד שלה.

הכי מעצבן זה אני, מתפרק על אנשים הלא נכונים, נגמר לפני
ההתחלה.
ורוצה תמיד את מה שעשה לי טוב ויותר רע.