כשאמא סיפרה לי שעוברים דירה, ממש לא רציתי. אמרתי לה שאני
נשאר בבית ולא זז. היא ניסתה לשכנע אותי, אבל התעקשתי. עד
שהסבלים באו יום אחד, והבנתי שזה בעצם לא ממש חשוב מה שאני
אומר.
אז עברנו.

בשכונה החדשה לא הכרתי אף אחד, וכל הזמן של ההפסקה ישבתי לבד,
ליד העץ. עד שפגשתי את אסי.
זה היה ביום רביעי, אחרי שיעור תנ"ך שלא הכנתי שיעורים וחטפתי
צעקות מהמורה כשכל הילדים בכיתה צחקו. אז כשהפעמון צלצל מיד
רצתי אל העץ, שם אף אחד לא יצחק עליי, והתחלתי לבכות. פתאום בא
אסי. הוא היה קטן ממני בכמה סנטימטרים ובצבע יותר כהה.
"מה אתה בוכה? איזה מין גבר אתה?" הוא שאל עם גיחוך
"עוף מפה!" צעקתי וניגבתי את הדמעות עם החולצה.
"בגלל הפוסטמה הזו?"
הפסקתי לבכות.
"פוסטמה?" שאלתי.
"כן, זונה קטנה. גם לי היא עשתה את זה, בשנה שעברה."
התאוששתי לגמרי.
"אז למה לא אמרת כלום? כולם צחקו עליי ואתה לא אמרת כלום!"
"טוב, אתה יודע איך זה", הוא התפתל, "אתה לא רוצה להיות יוצא
דופן."
"אני הייתי מגן עליך", פלטתי.
"באמת?", הוא התפלא.
"כן, באמת."
"אז גם אני", הוא אמר.

מאז התחלתי להסתובב יותר ויותר עם אסי. ישבנו אחד ליד השני
בכיתה, וצחקנו על כל העולם, ובמיוחד על המורה לתנ"ך, הפוסטמה.
יום אחד אסי בא אל העץ, איפה שישבתי, ואמר:
"תגיד, יש לך שקל להלוות לי?"
"יש לי, אבל אני לא אתן לך", אמרתי.
"למה לא? אני אחזיר."
"באמת?"
"כן, באמת."
לא ממש סמכתי עליו באותו הזמן. כבר הכרתי את הילדים שמלווים
ממך כסף ולא מחזירים. אבל אם אני רוצה שאסי יהיה חבר שלי, אני
צריך להיות קצת פחות חנון. הוא אמר לי את זה בעצמו יום אחד.
"בסדר", הסכמתי, "ומה תעשה עם הכסף?"
"מה נראה לך? אקנה סמים?" שנינו צחקנו.

"יש את הקיוסק של יואל המגמגם, נורא קרוב. אפשר לקנות שם כל
מיני ממתקים, אבל אני רוצה לקנות אומץ חומץ."
"אומץ מה?"
"אומץ חומץ, אתה חייב לנסות."
"מה זה?", שאלתי.
"זה מעין מסטיק חמוץ כזה, מאוד מאוד חמוץ, ובסוף יש סוכריה."
"אבל למה שאני אקנה מסטיק חמוץ ומגעיל, אם אני יכול לקנות
חבילת של שלושים סוכריות בחמש שקל?" שאלתי.
"אוף, אתה לא מבין כלום. פשוט תבוא."

יואל היה איש קירח, ובאותו יום הוא לבש גופיה לבנה. חשבתי שזה
בגלל שהיה מאוד חם, אבל אחר כך התברר שהוא לובש גופיה כל הזמן.
גם כשקר. ליואל היה קול של ילד מפגר, שנשרפה לו הלשון, והוא גם
גמגם.
"ש-שלום!", הוא קרא, "מ-מה תרצו?"
"שני אומץ-חומץ!", הכריז אסי, לפחות כאילו הוא בא לקנות אקדח.
יואל הזיע כמו משוגע. היה חם מאוד, אבל הבן אדם ממש סבל
מהזעת-יתר. הוא לקח את השקל שאסי שם על הדלפק, הכניס אותו
לקופה, שהשמיעה צליל של מכונת כתיבה כשסגרו את המגירה. אני
יודע איך נשמע צליל של מכונת כתיבה כי לאבא שלי היה אוסף של
דברים ישנים. הוא היה קורא לזה "ענתיקות".
יואל הושיט את ידו השעירה אל קופסת קרטון שהייתה בקצה השני של
הדלפק, והוציא שתי סוכריות. חיפשתי שלט: "לגיל 18 ומעלה בלבד"
אבל לא מצאתי, כנראה שהאומץ חומץ הזה לא כל כך נורא כמו שאסי
מתאר.

אסי אמר תודה ולקח את שתי הסוכריות. אחת אדומה ואחת ירוקה. הוא
הושיט לי את האדומה, והכניס את הירוקה לפה.
בהתחלה לא קרה כלום, עד שאסי התחיל לעשות פרצופים של צימוק
ולצרוח בפה סגור. במשך דקה הוא רץ ממקום למקום, מנופף בידיו
ופוער את עיניו כמו בסרטים מצוירים.
בסוף הוא הפסיק, חייך, הוציא את הלשון עם הסוכריה והראה לי,
משוויץ.
"עכשיו תעשה גם אתה."
הוא דיבר קצת כמו יואל, רק בלי לגמגם.
בהתחלה לא רציתי, אבל אז ראיתי את המבט על העיניים של אסי. זה
היה מין מבט של: "מה אתה, חנון?", אז הכנסתי את הסוכריה לפה.
בהתחלה לא קרה כלום, עד שהרגשתי חמוץ בתוך הפה. מאוד מאוד
חמוץ. בלי שליטה, התחלתי לרוץ ממקום למקום, מנופף בידיי. בטח
גם עשיתי פרצוף של צימוק, כי אסי התחיל לצחוק כמו מטורף והפיל
את הסוכריה הירוקה מהפה.

בסוף הכל נגמר, והרגשתי טעם של תות על הלשון. זה לא היה שונה
מכל סוכריה בטעם תות שטעמתי, אבל משום מה זה היה טעים הרבה
יותר מסוכריית תות רגילה. בטח בגלל החומץ.
אסי קילל על הסוכריה הירוקה שנפלה לו על הרצפה, מעך אותה והרג
איזה מאה נמלים שכבר התחילו לבנות שם כפר.
אחר כך הלכתי הביתה, ואסי ליווה אותי. הזמנתי אותו אליי, אבל
הוא אמר שהוא צריך ללכת, כי אבא שלו לא מרגיש כל כך טוב, וקצת
חולה.
עליתי במדרגות ופתחתי את הדלת. אמא עמדה ליד החלון. הרחתי את
ריח השניצלים של ארוחת הצהריים. אמא הייתה לבושה בסינר מלוכלך
מאוד.
"למה אתה מסתובב עם הבן של הנרקומן?", היא שאלה במבט רושף
להבות.
"מה זה נרקומן?" שאלתי.
"לא חשוב," היא אמרה, "יותר אתה לא לא מסתובב איתו".

נורא התרגזתי על כל העניין. ממתי אמא שלי אומרת לי עם מי
להסתובב ועם מי לא? למחרת נפגשתי שוב עם אסי, ושוב הלכנו
לקיוסק של יואל המגמגם.
"מ-מה היום, ילדים?" הוא שאל בחיוך רחב.
"אומץ-חומץ!", הכרזנו פה אחד.
אסי עדיין רץ כמו משוגע, אני קצת פחות.

למחרת אסי ביקר אותי ליד העץ בהפסקה הגדולה.
"בא לך לעשות משהו מגניב?" הוא שאל.
"בכיף, מה?", הסתקרנתי.
"נשים אומץ-חומץ בכוס הקפה של המורה", עיניו נצצו.
אמרתי לו שאני חושב שזה לא רעיון כל כך טוב, אבל הוא כל כך
התלהב, שהבנתי שהוא הולך לעשות את זה איתי או בלעדי. אז
הצטרפתי.

עד אותו יום לא ממש הסתכלתי על יואל מהקיוסק, כנראה הייתי שקוע
יותר מידי באומץ-חומץ. הסתכלתי על הבן אדם המבוגר, שעיר
ומסריח, מנגב זיעה ממצחו ומביא לנו 3 סוכריות. אסי אמר תודה,
הסתובב והבחין בהבעה שעל פניי.
"מה קרה לך?" הוא שאל.
"כל העניין הזה לא נראה לי", אמרתי, "אנחנו עלולים להסתבך
בצרות".
"עזוב שטויות", הוא גיחך, "אף אחד לא יידע. חוץ מזה, מה אתה,
חנון?"

המורה לתנ"ך בדיוק סיימה לצרוח עלי ועל אסי, ולגמה בעצבנות
מכוס הקפה שהייתה על השולחן. עד מהרה היא עשתה פרצוף של צימוק,
ואני ואסי התחלנו להתפקע מצחוק. אחרינו הצטרפו כל שאר ילדי
הכיתה, כי אף אחד לא רוצה להיות יוצא דופן.
אבל המורה לא ידעה שאחרי כל החמוץ מגיעה סוכריה בטעם אבטיח,
ירקה את האומץ-חומץ לפח, והשעתה אותי ואת אסי לשבוע.

"אמרתי לך שזה ייגמר רע."
"אוי, באמת", גיחך אסי, "אז השעו אותנו לשבוע, אפשר לחשוב. חוץ
מזה, קיבלת חופש!"
אבל לא חשבתי על החופש, חשבתי שבחיים שלי לא עשיתי משהו לא
בסדר, ועכשיו אני אהפוך לעבריין שעושה שטויות ומושעה מבית
הספר. אמא תהרוג אותי.
"תגיד, אסי, מה זה נרקומן?", שאלתי אותו.
הוא השתתק, הצבע אזל מפניו. "מאיפה שמעת את המילה הזו?"
"אמא שלי אמרה לי שאבא שלך נרקומן."
פניו האדימו. "אבא שלי לא נרקומן, אבא שלי סתם חולה. ואל תדבר
על זה יותר בחיים".
לא כל כך הבנתי למה הכוונה, אבל עזבתי את העניין.

למחרת שנינו הלכנו אל הקיוסק של יואל, ששמח לראותנו, וקרא:
"ג-גם היום א-אומץ חומץ?"
"בטח", אמר אסי והושיט לו את הכסף.
יואל ניגב את הזיעה ממצחו באמצעות כף יד ימין, הוציא מקופסת
הקרטון שתי סוכריות, והושיט אותן לאסי.
"עזוב, אני לא רוצה", אמרתי.
"מה?" אסי נדהם ,לגמרי.
"לא בא לי על אומץ-חומץ היום."
"מה קרה? השתפנת? הפכת לחנון?"
"אני לא חנון!", מחיתי
"בטח שכן, ילד קטן של אמא", הוא לגלג.
"לפחות אבא שלי לא נרקומן", אמרתי.

אסי שמט את שתי סוכריות האומץ-חומץ לרצפה בתנועה אחת.
"אמרתי לך לא לדבר על זה", הוא אמר בקול מאיים.
"לא אכפת לי, אתה קיללת אותי, אני מקלל אותך".
"אף אחד", הוא הדגיש כל מילה בזעם, "לא קורא לאבא שלי נרקומן!"
הוא צעק והתנפל עליי בלי אזהרה מוקדמת.
חטפתי אגרוף בפנים, והרגשתי דם ניגר מהאף. נתתי לאסי בעיטה
בבטן, והוא התקפל ולא יכל לנשום לכמה רגעים.
פתאום התחרטתי על מה שעשיתי.
"אסי, אתה בסדר? אני מצטער", אמרתי בקול מתחנן והתקרבתי אליו.
הוא התאושש ברגע אחד, הפיל אותי על הרצפה והטיח את הראש שלי
במדרגות הבטון. שוב. ושוב. ושוב.
אחרי מספר פעמים שכבר לא יכולתי לספור יותר, איבדתי את ההכרה.
כשקמתי היה כבר חושך. הכל היה מטושטש. ראיתי את שתי סוכריות
האומץ חומץ, אחת מהן מעוכה, והשניה מלאה בנמלים.

אמא לא צעקה עליי כשסיפרתי לה שהשעו אותי מבית הספר, גם לא
כשסיפרתי לה שהלכתי מכות. אמא החניקה את הדמעות כשהרופא אמר
שאני צריך שבוע של מנוחה בבית. שטפתי את הפנים, הכיור התמלא
בנוזל אדום, כמו אומץ חומץ בטעם תות. אמא ליטפה לי את הראש
כששכבתי במיטה ואמרה שזו רק חבלה קטנה.

ראש מדמם זו לא חבלה קטנה, זה אשפוז של שבוע.
אבא של אסי לא חולה, הוא נרקומן.
יואל לא מוכר סוכריות חמוצות, הוא סתם מזיע.