תחנת פאדינגטון הומה אדם. למה שלא תהיה בעצם. השעה רק תשע
בערב. רק לי זה נראה מאוחר כי ישנתי כל היום והתעוררתי אחרי
שהחשיך. אני פוגש את מישל ליד הקופות. תיק גב בינוני הספיק לה.
נשיקה קטנה על הפה, חיבוק חפוז ומיד מתחילה לדבר. וואו, איזה
לחץ, איך רצתי, נורא מיהרתי. התבלבלתי, חשבתי שהרכבת בתשע ושלא
נספיק. אבל היא בתשע וחצי, נכון? איזה כיף יהיה לנו.
אני מחייך לנוכח פרץ הדיבור שאני בקושי מצליח לעמוד בו. היא
מסתכלת עליי, נזכרת בי פתאום, ואז מבינה. היא כבר מכירה אותי.
מחייכת, משתתקת, וכורכת זרוע סביב מותניי. בוא, נלך לרציף.
קנית כרטיסים, נכון? ידעתי. מה הייתי עושה בלעדיך, דני?
אני באמת לא יודע.
אנחנו עולים על הרכבת ומתחילים לנסוע. מישל מניחה עליי ראש
מתפנק.
מה עם ההורים שלך? אני שואל.
אה, לא שמו לב שיצאתי. אל תדאג, יהיה בסדר. נתקשר אליהם מחר
ונגיד להם, ואז כבר נהיה רחוקים. הא מחייכת ומלטפת את גבי.
כן יהיה בסדר עם ההורים שלך, אני חושב לעצמי. הם יגידו שלום,
תודה, נסיעה טובה ותהנו. אבל אצלי בבית המצב יהיה שונה לגמרי.
למה לא ניסיתי אפילו לבקש רשות? אולי הם היו מסכימים. אבל מישל
אמרה שלא כדאי להתחיל להסתבך עם זה. שבוע ואנחנו חוזרים. יהיה
הרבה יותר פשוט להודיע להם כשכבר נהיה בגלאזגו. טוב, עכשיו כבר
מאוחר מדי. אנחנו נוסעים. בעצם, לא באמת. אני יכול לרדת בלוטן
ולתפוס את הרכבת הראשונה בחזרה... אבל למה? מה אני אגיד למישל?
כבר חודשיים אנחנו חולמים על הפסטיבל.
אני מסתכל על הקרון. הוא די ריק. איש מבוגר, בספסל שמולנו אישה
בשנות הארבעים לחייה עם ילדה צעירה מאחורינו. זוג סטודנטיות
בפינת הקרון ובחור צעיר, אולי בן 20, באלכסון אלינו, מקדימה.
כשאני מסתכל עליו, הוא מסתובב לפתע ומבזיק אליי חיוך ערמומי.
אני נבהל ומסתובב בחזרה אל מישל, שגם עוטה על פניה חיוך נבזי.
היי, גנבתי בקבוק וודקה מארון המשקאות, רוצה קצת?
מישל, את מטורפת, ולא, לא כרגע.
טוב, אני רוצה. היא פותחת את התיק הצבעוני ושולפת בקבוק. לוקחת
לגימה ענקית ומסתכלת עליי.
תירגעי, אני אומר ומנגב לה דמעה לא רצונית מהלחי.  היא מגישה
לי את הבקבוק. אני מסתכל על התוית. מיוצר ברוסיה. 42% אלכוהול.
מישל צוחקת. מעניין אותך? לא. אני אומר ושותה. הבחור מסתכל
עליי שוב. מישל חוטפת את הבקבוק מידי ומנפנפת בו לעברו. רוצה?
היא שואלת. הוא מסתובב בחזרה לחלון. מישל מושכת בכתפיה ולוקחת
עוד לגימה. ככל שהנסיעה מתקדמת הבקבוק מתרוקן והצחקוקים של
מישל גוברים. היא מדברת על גלאזגו ועל הפסטיבל ומה נעשה ועל
החברים מבית ספר ומדי פעם גם ממלמלת משפטים חסרי פשר ומנסה
לסחוט ממני תגובות. הלגימות הספורות שאני לוקח רק גורמות לראשי
להיות כבד יותר ולנסיעה הזאת להראות פחות ופחות טובה. הבחור
נשען על החלון ועושה עצמו ישן, אבל מדי פעם הוא מסתובב ותוקע
בי מבטים חודרים שנעשים תכופים יותר ככל שמישל נעשית שיכורה
יותר. חמש דקות לפני מנצ'סטר, מישל על סף ליפול לתרדמה ואני
קודר.
מישל, למה אנחנו עושים את זה?
עושים את מה?
נוסעים לגלאזגו. אני אומר ואז מוסיף באימפולסיביות. נשארים
ביחד.
מה? דני, על מה אתה מדבר? מאיפה זה בא? היא צועקת בשארית
הפיכחות שלה.
לא יודע. אני ממלמל. זה פשוט נראה לי מטומטם. אני קם בפתאומיות
והגוף שלה שנשען עליי מאבד שיווי משקל. אני הולך לשירותים
שבקצה הקרון. לפני שאני מספיק לפתוח את הדלת של התא הקטן מישהו
נצמד אליי מאחור. אני מרגיש נשימה חמימה על צווארי ויד חסונה
על ירכי. במשך כמה דקות, שנינו לא זזים. נמאס לך, נכון? המילים
נוצרות בלחש על עורפי. אני מהנהן לאט. הרכבת מתחילה לעצור
בתחנה. מאחורי, אני מרגיש כמה שרירים משנים את מיקומם. הדלתות
נפתחות. מנצ'סטר, מודיעה הכריזה. אני קופץ לפתע, כמו מתעורר
מחלום ומסתכל סביבי. בוא. הוא לוקח את ידי ומחייך אליי. אנחנו
קופצים אל הרציף והדלתות נסגרות. האלכוהול כבר התנדף מראשי.
משהו אחר נמצא שם עכשיו.