סיפור חייו של אלברט. הוא מסר לי אותו, כתוב על נייר מחשב.
זאת הייתה הפעם האחרונה שהוא תקשר עם מישהו לפני שהוא מת. למי
שמתעניין, הוא הוחזק במוסד הסגור לעבריינים צעירים "יודפת",
בנגב.

חשבתי שהייתי מאוהב בה. אבל הייתי סתם ילד קטן מבית-שאן. או
מירושלים... לא, בית-שאן, אני בטוח. זאת הייתה המריבה הראשונה
שלי אז עם כמה אנשים גדולים ושיכורים. לא... זה היה בירושלים.
כן, אבא אז נסע איתי, רחוק הכי שאפשר מאמא ומהבית הקודם. גם
מהבחור הגדול שהצית לנו את האוטו וגם ההוא שנהג לשרוף לאבא את
הפתח של החנות כל מוצאי שבת. שנאתי את השמן הזה... אבא היה
קורא לו מניאק ואז היה משתגע מתקשר לדוד דוד, הם היו הולכים
אליו הביתה ובכל פעם אבא ודוד דוד חזרו עם חיוך על הפנים.
זה מה שלימד אותי להרגיש מוגן וככה למדתי את המילה מזוכיסט.
המניאק היה כזה. עד שהוא הרג את אמא במכת פטיש. בכיתי המון,
אני זוכר. אבא בחזרה שיתק לו את שני הבנים הגדולים עם האוטו.
דוד דוד שילם על אבא ערבות ולפני שהשוטר הטיפש הבין שזה לא
חוקי ברחנו לירושלים. שם הכרתי אותה.
שונית כהן. היו לה הפנים הכי יפות שראיתי מיימי. ועור כל כך
שחום ויפה, לנגוס בו ממש... והקול שלה... בחיים לא האמנתי שיש
באמת למישהו קול כזה. זה היה כמו סרט. בהתחלה היא לא שמה לב
אליי משהו. אח"כ, כשכל העולם ידע שאני אוהב אותה, רק היא כנראה
לא ידעה או שהיא ידעה אבל לא אמרה כלום, התחלנו לדבר בsms. :)
. היינו מדברים על הכל, אבל במציאות לא דיברנו בכלל. ולא כמעט
בכלל, אלה בכלל לא. ואז איכשהו התחלנו לדבר. בנקודה הזאת התבהר
לי כמה להגיד "אני אוהב אותך", יכול להיות זנותי. נהגתי לומר
לה את זה המון. היום זה מחליא אותי. אז ועד לא מזמן זה לא.
בכל אופן, אחרי סיבוב הופעות של המזל בחיי, היו לי כמה בחורות,
ילדות יותר נכון, רובן ככולן היו איתי למשך זמן מאוד קצר, בין
שבוע לחודש וזהו זה. בכל פעם שנגמר לי עם מישהי, הייתי חוזר
לאהוב את שונית שלי. היא בטח לא סבלה את זה. אך פתאום, ביום
בהיר אחד, היא קראה לי לבוא אליה. לא יכלתי לשער מדוע, אבל
התייצבתי כעבור מספר דקות אצלה.
אגב, חשוב מאוד לציין שבתקופה ההיא, כשהיא קראה לי אליה,
הפסקתי לאהוב אותה, כך שזה לא הרעיון של הסיפור. בחזרה לשם,
ניגשתי לדלת של ביתה, התקשרתי אליה, כי אני לא טיפוס של לדפוק
בדלת, היא יצאה וישבנו על הנדנדה שבגינתה. ואז זה נחת עליי.
כרעם ביום שטוף שמש בקוסטה דה לה סול. היא אמרה, ואני מצטט:
"חשבתי על זה והחלטתי לתת לך הזדמנות". אח"כ חייכה וציפתה
לתשובה.
הייתי המום. לא חשבתי עליה בכלל, ולתת לי הזדמנות?! מי ביקש
אותה... אבל, כדי לתת לעצמי את ההרגשה שלא חיכיתי לשווא, אמרתי
ואני מצטט:"יש!", וניסיתי להראות הכי שמח שיש. ואז אחרי שהיא
קנתה את ההצגה העלובה שלי, הלכנו לשכנה שלה, שהיא חברה טובה
שלה ושל אחותה הגדולה ושונית ניסתה להרגיש שהיא עושה את הכל
כתיקנו, אז היא הציגה אותי, כאילו אני בגד ים וגררה אותי אח"כ,
לנדנדה שוב ושם היה כיף... נהנתי מאוד, להתנשק, אבל בלי
לשון... דבר שאני לא מבין בשולץ. אם כבר מתנשקים, אז עד הסוף!
והיה הכי מנחם כשהיא אמרה, אני מצטט: "אל תיעלב מזה שאנחנו לא
מתנשקים עם לשון, פשוט אני מחכה שזה יהיה עם המישהו הנכון"...
תודה חמודה.
שלושה שבועות אחר כך, זה נגמר כמו שזה התחיל. פתאום, כרעם ביום
שטוף שמש בקוסטה דה לה סול. אבל זה רק היה כלפי חוץ. המשכנו
להתמזמז, בכל מיני הזדמנויות, אבל כמובן, בלי לשון. היא אפילו
אמרה שהיא אוהבת אותי. אבל כבר לא אהבתי אותה. והיא ידעה. אולי
לא אהבתי אותה בכלל. אולי בגלל זה חנקתי אותה עם הצינור הירוק
והכחול שבגינה שלה. אולי. כל שאני יודע הוא, שכאן במוסד שלי,
איפה שאוהבים אותי באמת, אף אחד לא יתן לי הזדמנויות לשווא.