אני כל כך עייף, ממש מת מעייפות. עבר עליי יום ארוך וגם הלילה
לא נגמר. החיים האינסופיים והמיותרים אלה לא רוצים לבוא לקיצם.

אני מתבוסס בשאריות שלה, מתפלש ברסיסי זיכרונות שלא מפסיקים
לדקור אותי בכל הגוף, לפצוע ולשרוט. אני עושה הכול כדי להרגיש
ולו שבריר קטן ממשהו שעלול להחזיר לי את התחושה הזו שלה. של
להיות איתה, לאהוב אותה.
הלוואי ויכולתי לשכוח.
הדם לא יוצא!
אני מועד אל עבר התקף פסיכוטי נוסף, צועק על הורידים שלי
שיקרעו, שירפו כבר מהדם, שהדם יצא החוצה, ישתחרר. הוא שורף לי
מפנים, בכל הגוף.
אני לא יכול יותר.
אני צריך שקט, אני חייב שקט. אם זה ימשך עוד שנייה אחת אני
אטבע, אחנק, אשרף.
אני לא מצליח לשחרר את אחיזה אומללה שלי בה ובמציאות.
חלושה ככל שתהיה, אני לא מצליח לשחרר אותה.
אני לא מצליח למות.