שמואל רוצה לקנות מכונית.
יום אחד הוא קם מוקדם בבוקר, עם השעון המעורר הסופר-משוכלל
שלו, והחליט שהוא רוצה לקנות מכונית חדשה.
כנראה שהמרצדס שלו כבר יותר מדי זקנה, בכל זאת, חודש.
הוא התקשר אליי בחמש בבוקר ואמר לי לבוא איתו לקנות מכונית.
אמרתי לו למה ללכת לקנות? קונים ממישהו... חפש בעיתון אמרתי
לו.
אבל שמואל רצה מכונית יד ראשונה. רצה קאדילק.

הוא ניג'ס לי שעה בטלפון עד שנכנעתי, מספיק העיר אותי.
נסעתי לבית המפואר שלו עם הסוזוקי המרופטת שלי.
מזמן לא הייתי בטירה של שמואל. 4 קומות, שולחנות ביליארד,
שולחנות של בלאקג'ק (איכשהו הוא צריך להרוויח כסף...) וכל מה
שכל בנאדם ממוצע ומטה חולם עליו.

חיפשנו קאדילק בכל העיר. שמואל שלח מטוסים פרטיים שיחפשו
בשבילו קאדילק. אין קאדילק.
בעצם יש, אבל זה לא יד ראשונה. מישהו מעוניין למכור את הקאדילק
שלו, כי כנראה נמאס לו ללכת לתצוגת אספנות ליד האוניברסיטה כל
יום שישי בזמן שילדים עוברים שם כדי לראות משחק כדוריד,
בחינם.

שמואל נורא התעקש שימשיכו לחפש לו קאדילק יד ראשונה. בארץ לא
היה.
שמואל בכה ובכה ובסוף החליט לטלפון אל האדון הנחמד שמעוניין
למכור את הקאדילק שלו.

''שלום אני מתקשר בקשר לקאדילק. נסגור על מתאיים אלף?''
שמואל מאד חסר טאקט. ככה לא מתחילים שיחה עם בן אדם, כנראה לא
עני במיוחד, שאתה רוצה לקנות ממנו כזאת מכונית.
הוא היה זקן מאד, הבן אדם הזה, כי לקח לו דקה וארבע עשרה שניות
כדי להגיד שהוא מעדיף קודם להיפגש ולפטפט על כך.

שמואל, שרק לפני חצי שעה הצליח לנגב את הדמעות בעזרת הממחטות
המהפכניות שלו שמנגבות כל דמעה ביסודיות, פרץ בבכי שוב ואיבד
את סבלנותו.

''300 וסגרנו. ביי.''
האיש הזקן סגר את הטלפון, ותוך יומיים שמואל התפאר בפניי על
הקאדילק שלו. היה כל-כך מאושר בה, נסע בה כל יום. לפחות פעמיים
ביום היה צריך למלא דלק, וזה היה החלום שלו - למלא דלק
בקאדילק.

יום אחד שמואל גם בבוקר, לקח את הקאדילק, דפק רייס עם השכנה
שהייתה על אופניים, והאוטו התפוצץ.
השכנה מתה, וגם שמואל.

ואז כשהיינו בהלוויה של שמואל צעקתי לתוך הקבר שלו שהוא היה
צריך לבדוק קודם את האוטו המעפן הזה שהוא קנה מאיזה מסטול בן
100.
נראה לי שהוא שמע. נראה לי...